כדי להפחית חרדות ולהגיע להישגים - כדאי שנאמץ ראייה תהליכית

הדאגות דוהרות. כמו סוסים פראיים, הן מנערות ומשליכות אותנו לקרקע. אנחנו מנסים להתמקד בנשימות, לשחרר את לחיצת הגידים התפוסים בעורף, את הגוף חסר המנוחה - אבל איך אפשר? יש לנו חלום, אבל אנחנו מרגישים שדרך ארוכה נמתחת לפנינו ומונעת אותנו מלהגשים אותו. אנחנו רוצים משמעות, אנחנו רוצים פרנסה,  אנחנו חולמים על עתיד שיאפשר לנו לעסוק במה שאנו אוהבים ולהשאיר את החותם שרק אנחנו יכולים להשאיר – אך זה נראה כל כך בלתי אפשרי. וכך אנו נותרים במקום, משותקים. אולי ננסה להעסיק את עצמנו בהסחות דעת, בתוכניות נטפליקס או במשחקי מחשב, בניסיון לברוח מהמחשבות שלנו – אבל זה אף פעם לא באמת עובד.

אם אי פעם הרגשתם לפחות חלק מן התחושות המתוארות לעיל, דעו שאתם לא לבד - חרדת קריירה היא תופעה שנהיית נפוצה יותר ויותר בדורות האחרונים. אחת הסיבות לכך היא שהישגים בעולם התעסוקה הפכו לאחד המדדים העיקריים הקובעים את ערכו של אדם בעיני החברה. לא סתם בכל פגישה חברתית, אחת השאלות הראשונות שתשאלו היא: "אז מה את/ה עושה בחיים?", וכמובן שהציפייה היא לא לשמוע מה התחביבים שלכם או איזה מין הורים אתם, אלא - במה אתם עובדים.

עדיין, זו לא הסיבה היחידה. מעמד חברתי הוא גורם משמעותי ללא ספק, אך גם אדם בעל ביטחון, שהערכתו העצמית אינה תלויה באופן בו הוא נתפס על ידי החברה, יכול לחוות שיתוק מול שאלת הקריירה. קחו למשל את דני. דני נמצא בזוגיות עם נעמה כבר שלוש שנים, והוא מתכנן להפתיע אותה בהצעת נישואין. יצא להם לדבר על עתיד משותף. נעמה רוצה שלושה ילדים והיא חולמת לגדל אותם בבית פרטי במושב שליו. שניהם אוהבים לטייל בעולם, והם חולמים לשבור את השגרה ולטוס יחד עם הילדים הדמיוניים שלהם בחופשים. עבור דני, העתיד הזה נשמע כמו גן עדן מושלם. יש רק בעיה אחת – צריך כסף.

דני הוא לא הייטקיסט. מאז ילדותו היה לו כישרון ואהבה לאילוף כלבים, אם הוא לא יעסוק בזה הוא יהיה אומלל -  ולכן הוא גמר בדעתו להקים עסק עצמאי. אך מי מבטיח לו שהעסק יצליח? ואם לא, מאיפה הוא ישיג את הכסף להגשים את שאר החלומות שלו ושל נעמה? ואולי, אם הוא לא יצליח להגשים את חלומה - נעמה תהפוך לאם מרירה? אם זה יקרה – בוודאי שגם הוא יהיה מריר! וכך, עוד לפני הצעת הנישואים הרשמית, דני כוסס ציפורניים במועקה, קורס תחת נטל עתיד שמתנשא מעליו כהר אדיר שראשו בשמיים – והוא לא רואה שביל שמוביל אל הפסגה. מה שדני לא יודע זה שיש שביל: הוא פשוט מוסווה בשיחים וקוצים. הדרך היחידה למצוא את השביל הזה היא פשוט לצעוד קדימה ולהיכנס לתוך הסבך.

בחוכמת היהדות מופיעה עצה מפורסמת: ״תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט – תפסת״. בהקשר המקורי, הכוונה היא ללימוד תורה - כאשר מנסים להבין מהו השיעור או הכמות בעניין מסוים, אם יש התלבטות בין כמות קטנה לגדולה, עדיף ללמוד על הקטנה. אולם, המשמעות של הכלל מהדהדת הרבה מעבר ללימוד התורה. כאשר אנחנו מנסים להגיע להישגים, מומלץ להיות ממוקדים ולתפוס את המועט שאפשר, ורק אחר כך להתקדם. אם נסתכל על הר החלומות שלנו וננסה להבין איך לטפס לפסגה בבת אחת, המשימה תיראה בלתי אפשרית ומאיימת. אבל אם נתכנן רק כיצד להגיע לנקודת ציון שאנחנו מסוגלים לראות, נוכל למצוא את השביל. כשנגיע לשם נוכל לזקוף את הראש, ופתאום נגלה דרכים שלא ראינו לפני כן. כך, נקודה אחרי נקודה, נוכל להגיע לפסגה. מעבר לכך שגישה כזאת תעזור לנו להיות יותר פרודוקטיביים, היא נותנת לנו מנוחה מפני החרדה. כאשר מבינים שהתפתחות דורשת תהליך, ושכל מסע מורכב מהרבה צעדים קטנים, החיים נראים הרבה פחות מאיימים.

הגישה הזאת, שכל כך מועילה לחיים הפרטיים, שימשה כמקור כוח אדיר לעם ישראל בכל צרותיו. היסטוריונים בכל העולם משתאים נוכח התופעה ההזויה של עם שאיבד את ארצו וחיכה 2,000 שנה עד שישוב אליה בחזרה. אין דמיון לכך אצל אף עם אחר בתולדות האנושות. איך הם לא התייאשו? איך הם לא ויתרו על הארץ? ובכן, אחת התשובות היא שעם ישראל תמיד ראה את ההיסטוריה כתהליך - אמנם ארוך מאוד מאוד, אך כזה שבסופו מחכה פסגה נוצצת. אפילו ברגעי השפל הקשים ביותר, עם ישראל לא הפסיק להאמין בכך.

אחד הניגונים היהודיים המפורסמים ביותר, שהולחן עבור ציטוט של הרמב״ם, הולחן בשואה. לפי אחת הגרסאות, חסיד יהודי בשם רבי עזריאל דוד פאסטאג הובל על ידי הנאצים למשרפה בטרבלינקה. צפוף בקרון עם יהודים נוספים שנגזר גורלם, ניצתה בו השראה והוא שר בזעקה שוברת לב: ״אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא״. יהודים שניצלו בנס וברחו לארץ ישראל שלחו את התווים ללחן לאחד הרבנים באמריקה, והוא פרסם אותו ברבים. ישנן גרסאות נוספות לאופן שבו הולחן השיר, אולם דבר אחד ברור – זה קרה בשואה. אפילו בקרונות המוות היהודים האמינו שיש שביל, ואף על פי שלא ראו אותו וראו שהוא ״מתמהמה״ – לא הפסיקו להאמין שהוא שם.

מה שנכון בחיים הלאומיים שלנו כאומה, נכון גם בחיים האישיים. חוכמת היהדות מציעה להתבונן על המסע שלנו כתהליך. רק כך נוכל להרגיע את החרדה, להתקדם צעד אחרי צעד, ובסופו של דבר להגיע לפסגה.