המלך הומלך רק אתמול; איך ייתכן שהוא כבר בשנה השנייה למלכותו?

מסכת ראש השנה

באחד בניסן ראש השנה למלכים

מושגי יסוד

בפרקים הקודמים עסקנו בעיקר ברעיונות. בזה נעסוק יותר בטכניקה.

כשלומדים גמרא במשך זמן מסוים, מתחילים לשים לב לתבניות שחוזרות על עצמן. הבנת התבניות חשובה. היא עוזרת לנו להתרגל לצורת החשיבה של הגמרא, וכך לפענח ביתר קלות את משמעותן של סוגיות חדשות.

יש כל מיני סוגים של תבניות. בפרק זה נפגוש אחד מהם – תבנית של שאלה ותשובה שבנויה כך:

"פשיטא... לא, צריכא".

את התבנית נסביר בהמשך, כרגע רק נאמר שחשוב לנסות לזכור אותה, כי היא מופיעה בסוגיות רבות.

מלבד תבניות דיון שחוזרות על עצמן, אנו פוגשים בגמרא גם "כלי לימוד" שחוזרים על עצמם. אלה כלים שמשמשים את חז"ל ללימוד דינים מהפסוקים, והם נקראים "מידות שהתורה נדרשת בהם". יש בין שבע ל-שלושים ושתיים מידות, תלוי את מי שואלים. בפרק הזה נפגוש שתיים מהן – היקש וגזירה שווה (על גזירה שווה דיברנו גם בפרק הקודם). גם את הכלים האלה כדאי לנסות לזכור.

עד כאן הקדמה. עכשיו נצלול לדף הראשון של המסכת.

לא תמיד היו תאריכים

אם אכתוב על צ'ק את התאריך 14.2.20, לכולם יהיה ברור למה אני מתכוון. יש כיום שיטה לספירת חודשים ושיטה לספירת שנים שמקובלות פחות או יותר בכל העולם. זה לא תמיד היה כך. ספירת השנים האזרחית התחילה רק בשנת 525. עד אז שיטת הספירה היתה מקומית יותר. חלק ספרו לפי שנות שלטונו של המלך, חלק לפי שנת כינונה של העיר, וביוון הספירה התחילה מהאולימפיאדה הראשונה שהתקיימה.

גם ספירת השנים היהודית מאז בריאת העולם חדשה יחסית. היא התחילה במאה השמינית ונכנסה לשימוש רווח רק בימי הביניים. לפני כן נהגו גם היהודים לספור את השנים לפי שנות מלכותו של המלך, לפי השנים מאז החורבן או לפי השנים למלכות סלאוקוס (מה שנקרא "מניין השטרות", ששימש במקומות מסוימים אפילו במאה ה-19).

בעולם המשפטי הגדרת תאריך היא עניין קריטי. אם שמעון וראובן מתווכחים מי מהם קנה קרקע מסוימת, נצטרך לבדוק בידיו של מי החוזה המוקדם יותר. אם ראובן הלווה לשמעון כסף והוא רוצה לגבות את החוב מהשדה של שמעון, שכבר נמכרה ללוי, הוא יצטרך להוכיח שההלוואה התקיימה לפני המכירה. לשם כך נדרשת שיטה מסודרת ואחידה של ספירת ימים, חודשים ושנים.

הגמרא שלנו עוסקת בתקופה שבה עם ישראל ספר את השנים לפי שנות המלך, והנושא הראשון במסכת הוא מתי חל "ראש השנה" של מניין שנים זה, כלומר מתי מתחלפת שנה. אפשרות אחת היא שהשנה תתחלף ביום שבו המלך עלה לשלטון. אבל זה יכול להוביל לטעויות. המלך מתחלף מדי כמה שנים, וכל מלך עולה לשלטון בתאריך אחר, כך שיהיה קשה לכותבי השטרות והחוזים לזכור את כולם.[1] לכן קבעו חז"ל תאריך אחיד שהשנים יתחלפו בו. וזה מביא אותנו למשפט הראשון של המסכת:

"באחד בניסן ראש השנה למלכים".

המשנה מונה תשעה "ראשי שנים" כאלה. כל תחום, וראש השנה שלו. ראש השנה למלכים, למעשר בהמה, לשנים, לשמיטין ועוד. בכל תחום אנו צריכים להגדיר מתי מתחלפת השנה, ובתחומים שונים השנה מתחלפת בתאריכים שונים. אחד מאותם ראשי שנים הוא גם ראש השנה המוכר לנו – א' בתשרי. נגיע אליו בהמשך. תחילה נתמקד בראש השנה למלכים, הנושא הראשון של המסכת.

"פשיטא... לא, צריכא"

הגמרא פותחת את הדיון בשתי ברייתות. הברייתות מתארות מצבים שונים, והן פוסקות כיצד סופרים את שנות המלכים במצבים הללו. על שתי הברייתות מנהלת הגמרא דיון בתבנית שהצגנו קודם: "פשיטא... לא, צריכא". נסביר את התבנית.

התבנית מתחילה בשאלה בת מילה אחת: "פשיטא", ובעברית "פשוט". זו שאלה שבדרך כלל מופנית למקור תנאי (משנה או ברייתא), ומשמעותה היא: זה פשוט! בשביל מה אנחנו צריכים את המשנה או הברייתא האלה? הרי יכולנו לדעת את הדין הזה גם בלעדיהן!

התשובה לשאלה היא: "לא, צריכא", כלומר – זה לא נכון שהמשנה או הברייתא מיותרות, הן נצרכות. למה? כי הדינים שהן מזכירות בכל זאת לא כל כך פשוטים ומובנים מאליהם. וכמובן, כאן הגמרא צריכה להסביר למה הם לא מובנים מאליהם.[2]

זה המבנה באופן כללי, ועכשיו נראה את היישום שלו בסוגיה שלנו. הגמרא כאמור פותחת בשתי ברייתות, ובהן היא מציגה חמישה מקרים. על כל חמשת המקרים הגמרא שואלת "פשיטא...״ ועל כל חמש השאלות הגמרא מסבירה למה זה נצרך.[3] נלמד שלושה מהדיונים, ונחלק אותם לשני סעיפים.

א. שנה קצרה במיוחד

המקרה הראשון הוא של מלך שהומלך ב-29 לחודש אדר, כלומר יום אחד לפני ראש השנה (1 בניסן). מה הדין? למחרת, כשיגיע ראש השנה, תתחיל השנה השנייה של המלך.

וכאמור, מיד נשאלת השאלה: מה החידוש? הרי כבר למדנו במשנה ש-1 בניסן הוא ראש השנה למלכים. מה זה משנה אם ההמלכה היתה חצי שנה לפני ראש השנה או רק יום אחד לפניו?

על זה עונה הגמרא שיש חידוש. בהמשך המסכת מובאת דעה שבתחומים מסוימים זמן קצר מ-30 יום לא יכול להיחשב כשנה שלמה.[4] יכולנו לחשוב שזה המצב גם לגבי שנות המלכים. לכן צריכה הברייתא ללמד אותנו שלא. במקרה של מלכים, גם יום אחד יכול להיחשב כשנה.

ב. מלך שמת

שני המקרים הבאים עוסקים במלך שמת. כל עוד לא הומלך מלך חדש, עוד סופרים את השנים לפי המלך המת. לאחר שימליכו מלך חדש, תחל ספירה חדשה לפי מלכותו. ביחס למקרה הזה הברייתא מחדשת שני דינים:

1. את השנים למלך החדש סופרים רק מיום המלכתו ולא לפני כן.
2. עד ראש השנה (1 בניסן) ניתן להשתמש גם במניין הישן וגם במניין החדש. כלומר, נניח שהראשון מלך 20 שנה ומת בחודש כסלו (החודש ה-9 כשסופרים מניסן), ואת השני המליכו חודשיים אחר כך בחודש שבט (חודש 11). מי שיכתוב שטר בחודש אדר (החודש ה-12) יוכל לבחור: הוא יכול לכתוב שעכשיו 20 שנה למלך הראשון, והוא יכול לכתוב שעכשיו השנה הראשונה למלך השני. כשיגיע חודש ניסן הוא כבר לא יוכל לבחור, והוא יכתוב שזו השנה השנייה למלך השני.

וכעת לשאלה: מה החידוש?

החידוש בדין השני די ברור: העובדה שתקופה אחת יכולה להיחשב לשני מלכים. החידוש בדין הראשון פחות מובן. הרי ברור שלא מתחילים לספור לפני שהמלך הומלך! מסבירה הגמרא שהחידוש הוא שזה נכון גם אם המלך השני הוא יורשו של המלך הראשון. יכולנו לחשוב שמכיוון שהיה ברור שהוא זה שימשיך את מלכותו של אביו, אז אפילו שבפועל הוא הומלך רק עכשיו, בכל זאת נתחיל לספור את שנותיו מיד לאחר מות אביו. הברייתא מחדשת שזה לא כך. גם במקרה של יורש מתחילים לספור רק מרגע ההמלכה בפועל.

בינתיים עסקנו בפרטים. מה הדין במקרה כזה ומה הדין במקרה כזה. עכשיו הגמרא לוקחת אותנו צעד אחורה, ועוברת לדון בשורש – מה המקור לכך שראש השנה הוא ב-1 בניסן.

המקור לאחד בניסן

לפני שנתחיל חשוב להבהיר: אנחנו לא מחפשים פה מקור למצווה. ראש השנה למלכים הוא הנהגה משפטית, לא מצווה, ומה שאנחנו מחפשים זה רמזים או עדויות בתנ"ך לאותה הנהגה. ביחס לזה הגמרא מביאה שתי שיטות.

השיטה הראשונה: המקור של ר' יוחנן – היקש

הזכרנו קודם את "ארגז הכלים" של חז"ל, המשמש ללימוד הפסוקים ולפירושם ("מידות שהתורה נדרשת בהן"). אחד מאותם כלים הוא "היקש", ור' יוחנן משתמש בו בסוגיה שלנו. היקש נעשה כשיש פסוק או פסוקים שמופיעים בהם שני תחומים שונים בסמיכות. ההיקש מניח שלסמיכות יש משמעות: היא מלמדת אותנו שיש משהו משותף בין שני התחומים, ושאפשר ללמוד מתחום אחד לתחום האחר.

הפסוק שר' יוחנן לומד ממנו היקש הוא זה:

"וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה'" (מלכים א ו, א).

הפסוק מתאר את תאריך בניית בית המקדש. מדובר בחודש השני, כלומר חודש אייר (את החודשים התורה סופרת מחודש ניסן). אבל של איזו שנה? הפסוק מגדיר את השנה בשתי שיטות ספירה: אותה שנה היתה גם השנה ה-480 ליציאת מצרים, וגם השנה ה-4 למלכות שלמה. מכאן נובע ההיקש של ר' יוחנן – מכך שהפסוק הסמיך את שתי שיטות הספירה, אנחנו יכולים ללמוד מאחת לשנייה. ממילא, כפי שבמניין השנים ליציאת מצרים השנה מתחילה ב-1 בניסן, כך גם במניין שנות המלכים. זה מה שהיה צריך להוכיח.

עד כאן שיטת ר' יוחנן.

אבל רגע. בהיקש של ר' יוחנן יש הנחה: במניין השנים של יציאת מצרים השנה מתחילה ב-1 בניסן. מאיפה הוא יודע את זה?

נסביר את השאלה. כבר ראינו ש"ראש השנה" למלכים הוא לא ביום שהם הומלכו בו. לדוגמה, אם מלך הומלך ב-24 בתשרי, כשיגיע 1 בניסן הוא ייכנס לשנתו השנייה. דבר דומה אנחנו רואים גם במניין השנים ליציאת מצרים. יציאת מצרים התרחשה ב-15 בניסן. אבל זה לא אומר ש"ראש השנה" שלה הוא ה-15 בניסן. "ראש השנה" יכול להיות גם תאריך אחר, וכשאותו תאריך יגיע, המניין יגדל בשנה. ר' יוחנן מניח שהתאריך הקובע הוא 1 בניסן, ושאלת הגמרא היא: מה המקור לזה? למה לא כסלו או תמוז לדוגמה?

"ראש השנה" של מניין יציאת מצרים

התורה מציינת שני דברים שקרו בשנת ה-40 ליציאת מצרים: אהרן הכוהן מת בחודש אב (במדבר לג, לח), וישראל נלחמו עם האמוריים בחודש שבט (דברים א, ג-ד).[5] הגמרא מוכיחה שקודם אהרן מת, ורק אחר כך אירעה המלחמה. יוצא שחודש אב וחודש שבט שבא אחריו – שניהם שייכים לאותה שנה. איך זה ייתכן? אם ראש השנה למניין יציאת מצרים היה לדוגמה בתשרי, זה לא ייתכן. כי אם אב הוא בשנת ה-40, הרי ששבט שאחריו הוא כבר ב-41. רק אם ראש השנה הוא בין חודש אדר לחודש אב, חודש אב וחודש שבט שאחריו יהיו באותה שנה.

אז צמצמנו את האפשרויות לשישה חודשים – אדר, ניסן, אייר, סיוון, תמוז ואב. בואו נצמצם יותר.

את חודש אייר הגמרא שוללת בעזרת שני אירועים מוקדמים יותר. ב-1 בניסן בשנה השנייה ליציאת מצרים הוקם המשכן. חודש וחצי לאחר מכן, ב-20 באייר, גם כן בשנה השנייה, החל המסע לארץ ישראל. אם אייר היה ראש השנה, הרי שאייר זה כבר לא היה שייך לשנה השנייה, הוא היה פותח את השנה השלישית. מכאן שראש השנה אינו בחודש אייר.

בשביל לשלול את סיוון, הגמרא הולכת שנה אחת אחורה. שלושה חודשים לאחר יציאת מצרים, בחודש סיוון, עם ישראל הגיע להר סיני (שמות יט, א). אם החלפת השנים היתה נעשית בסיוון, אז אותו חודש כבר היה נחשב לחודש הראשון של השנה השנייה. התורה לא הזכירה באיזו שנה מדובר, לכן סביר להניח שסיוון עדיין נחשב בשנה הראשונה. ממילא, ודאי ש"ראש השנה" גם לא היה בסיוון.

אז נשארנו עם אדר, ניסן, תמוז ואב. מניין ש"ראש השנה" של יציאת מצרים הוא דווקא ב-1 בניסן, ולא ב-1 באדר, בתמוז או באב? כאן הגמרא נתקעת. אין לה תשובה.

אז מה עושים? עוברים לשיטה השנייה.

השיטה השנייה: המקור של ר' אלעזר

נזכיר את מהלך הגמרא עד כה. המשנה אמרה ש"ראש השנה" למלכים חל ב-1 בניסן. שאלנו מה המקור לכך, ור' יוחנן אמר שניתן ללמוד זאת ב"היקש" מראש השנה של יציאת מצרים (את ההיקש הוא מצא בפסוק שעוסק בתאריך בניית המקדש). הבעיה היא שלא מצאנו הוכחה שאכן "ראש השנה" של יציאת מצרים חל ב-1 בניסן. לכן נאלצנו להיפרד מהמקור של ר' יוחנן ולעבור למקור הבא.

גם המקור של ר' אלעזר הוא פסוק שעוסק בבניית המקדש, הפעם מספר דברי הימים: "וַיָּחֶל לִבְנוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בַּשֵּׁנִי, בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ" (דברי הימים ב ג, ב). התאריך הוא אותו תאריך שכבר ראינו – חודש אייר של השנה הרביעית למלכות שלמה. אבל נשים לב שבפסוק מופיע משהו נוסף – "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בַּשֵּׁנִי". לְמה מתייחס "בשני"?

נראה קודם לְמה הוא לא מתייחס. הוא ודאי לא מתייחס לשנה השנייה, כי "בשני" זה לשון זכר ושנה היא בלשון נקבה. הוא גם לא מתייחס ליום השני בחודש, כי אז הפסוק היה כותב "בשני לחודש". יש הרבה פסוקים שמתנסחים כך. גם לא סביר שהכוונה היא ליום השני בשבוע, כי התנ"ך מתייחס לשנים, חודשים וימים בחודש, אבל אף פעם לא לימות השבוע.[6]

אז נשארנו עם אפשרות אחת – הכוונה היא לחודשים, כלומר לחודש השני. אבל גם זה לא יכול להיות, הרי הפסוק עצמו הזכיר לפני רגע את החודש השני: "וַיָּחֶל לִבְנוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בַּשֵּׁנִי, בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ". אלא שמסביר ר' אלעזר כך: אותו חודש היה ״שני״ לשני דברים. הוא היה שני גם למניין החודשים של השנה (ניסן הוא הראשון, אייר הוא השני), וגם החודש השני לשנת מלכותו של שלמה. כלומר, שנת מלכותו הרביעית של שלמה החלה בניסן, ואייר היה החודש השני.

כך למד ר' אלעזר את מה שרצינו להוכיח: לא רק חודשי השנה מתחילים מניסן, גם שנות המלכים.

מי כאן המלך

נחזור שוב: הגמרא חיפשה מקור לכך ששנות המלכים מתחילות ב-1 בניסן, ור' יוחנן ור' אלעזר הציעו שני מקורות. שני המקורות לקוחים משני ספרים שונים וגם צורת הלימוד בהם שונה, אבל יש ביניהם בכל זאת דמיון מעניין – שניהם עוסקים באותו נושא: תאריך בניית המקדש.

מקרי? סביר שלא.

כפי שאמרנו בפרק הקודם, הנחת היסוד שלנו היא שכלי הלימוד של חז"ל אינם רק כלים טכניים. כשחז"ל לומדים מתחום אחד לתחום אחר, זה לא במקרה. מאחורי הבחירה מסתתר מסר עמוק יותר, וכדאי לנסות להבין אותו. ננסה לעשות זאת גם הפעם.

ראינו בתחילת הפרק כיצד שוב ושוב לאורך ההיסטוריה בני אדם התחילו את מניין השנים מחדש. גם זה לא במקרה. כשאנחנו מתחילים לספור את השנים מחדש אחרי איזשהו אירוע – אנחנו בעצם מצהירים שאותו אירוע הוא כל כך חשוב, שכל מה שהיה לפניו כבר לא נחשב. לכן עם ישראל ספר את השנים ליציאת מצרים. לכן בחורבן הבית החלה ספירה נוספת. לכן בר כוכבא התחיל גם הוא ספירה ל"חירות ישראל" (ואחרי כ-1,800 שנה ניסה אליעזר בן יהודה להפיץ אותה שוב). לכן הרומאים ספרו שנים מאז ייסודה של רומא. לכן במאה השישית החלו הנוצרים לספור שנים משנת לידתו המוערכת של ישו. לכן כ-100 שנה אחר כך החלו המוסלמים בספירה חדשה משלהם, משנת מעברו של מוחמד ממכה לאל-מדינה. ולכן גם במהפכה הצרפתית החלה ספירת שנים חדשה (היא שרדה בערך 12 שנה).

אותו מסר נשלח גם כאשר מתחילים לספור מחדש למלך מסוים. בניטו מוסוליני הבין את זה והתחיל ספירה חדשה באיטליה משנת עלייתו לשלטון באיטליה (1922). בצפון קוריאה סופרים עד היום משנת הולדתו של נשיאה הראשון קים איל סונג (1912), וגם ביפן סופרים את שנות המלוכה של הקיסר. המסר הוא אחד: אני המלך, ההיסטוריה מתחילה בי.

וזה כמובן מסר בעייתי. גם מלך נחמד וקשוב עלול לאבד את הראש כשכולם סופרים את השנים לפי שנות מלכותו. התורה חוששת ממצב כזה, וייחדה כמה מצוות שנועדו להזכיר למלך שהוא רק בשר ודם. למלך אסור להגזים עם כמות הסוסים, הכסף והנשים שלו, והוא גם צריך לכתוב ספר תורה שיהיה צמוד אליו תמיד. "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול..." (דברים יז, כ).

ואולי זה גם מה שחז"ל רצו לרמוז לנו.

איך?

קודם כול, עצם התאריך – 1 בניסן – מהווה תזכורת. העובדה ששנות המלך מתחלפות בתאריך קבוע, ולא בתאריך שהוא החל למלוך בו, מזכירה לו שהוא לא הראשון ולא האחרון. הוא אחד מתוך רצף של מלכים רבים. לכולם השנה החלה באותו היום.

שנית, גם המקור ל-1 בניסן מהווה תזכורת. שני הפסוקים שלמדנו מהם עוסקים בתאריך בניית המקדש. דווקא בדיון על שנות המלוכה, אנו מזכירים למלך את המקדש, "ארמונו" של מלך מלכי המלכים. שיזכור המלך מי כאן המלך האמיתי.

התזכורת הזו חשובה לא רק למלך, היא חשובה גם לעם שממליך אותו. המלך הוא נציג העם, וכשהעם ממליך על עצמו מלך, הוא בעצם אומר: אנחנו יכולים למלוך על עצמנו. אנחנו לא צריכים את מלכותו של ה'. לכן ה' התרגז כאשר העם ביקש משמואל מלך. "...כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א ח, ז).

לכן חז"ל מזכירים לנו: המלך, הנשיא, ראש הממשלה, המפקד, השופט – אלה תפקידים פונקציונליים. הם חשובים לקיומן של רשויות המדינה השונות – מערכת חוקים, ביצוע, משפט, אכיפה וענישה. זה הכל. הם לא אלוקים. זה נשמע בנאלי, אבל גם היום יש מי שזקוק לתזכורת הזאת.

יום ההמלכה

בינתיים עסקנו בראש השנה למלכים. אבל הנושא המרכזי של מסכת "ראש השנה" הוא ראש השנה המוכר לנו, כלומר א' בתשרי (מעכשיו נקרא לו פשוט "ראש השנה"). ייתכן שמה שלמדנו על המלכים יעזור לנו להבין גם אותו.

התורה קצת עמומה כשהיא מתארת את ראש השנה. היא אומרת שזהו יום של "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויקרא כג, כד),[7] אבל לא לגמרי ברור למה הכוונה. את זה אנחנו נדרשים ללמוד מחז"ל.

כשאנחנו רוצים לדעת איך חז"ל הבינו חג מסוים, לפעמים כל מה שצריך לעשות זה לפתוח את סידור התפילה. סדר התפילות של ראש השנה יוצא דופן לעומת שאר החגים. בכל החגים יש רק ברכה אחת מרכזית שעוסקת בנושא החג, בראש השנה יש שלוש. הנושאים של הברכה השנייה והשלישית לקוחים מתוך הפסוק שהזכרנו: הברכה השנייה עוסקת ב"זיכרון", הברכה השלישית עוסקת ב"תרועה".

זיכרון. ראש השנה הוא יום של דין. יום שבו אנו, מעשינו ומעשי הקודמים לנו "נזכרים" לפני ה'. אין הכוונה לזיכרון של משהו שנשכח. אי אפשר לדבר על שכחה אצל מי שמושג הזמן לא קיים אצלו. הזכירה היא סוג של התייחסות, שימת לב. חז"ל קראו לזה "פקידה". לפקוד מישהו זה להיות אצלו, לשים אליו לב. לכן גם ספירת העם נקראת מפקד – פוקדים, זוכרים ומתייחסים לכל אחד ואחד.

אותה פקידה יכולה להיות לטובה ויכולה להיות לרעה. כשה' נתן לשרה בן הוא פקד אותה.[8] כשה' הוציא את עם ישראל ממצרים, הוא פקד אותו.[9] גם כשה' הבטיח שיעניש את עם ישראל על חטא העגל, מדובר בפקידה,[10] וכך גם בעונש של קורח ועדתו.[11] ראש השנה הוא יום שבו ה' פוקד וזוכר את עולמו באופן אחר מאשר בשאר השנה. ביום זה אנחנו מתפללים שהפקידה תהיה לטובה – "אַתָּה זוכֵר מַעֲשֵׂה עולָם וּפוקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם... אֱלקֵינוּ וֵאלקֵי אֲבותֵינוּ זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרון טוב לְפָנֶיךָ וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים..."[12] במסגרת הברכה אנחנו מזכירים עשרה פסוקים שעוסקים בזיכרון זה. זו ברכת "זכרונות".

תרועה זה תקיעת השופר. מבלי להיכנס לשאלה למה, אותה התייחסות של ה' לברואיו שהוזכרה בברכת זכרונות מלווה לאורך התנ"ך בקול השופר, גם בעבר וגם לעתיד לבוא. "אַתָּה נִגְלֵיתָ בַּעֲנַן כְּבודֶךָ עַל עַם קָדְשְׁךָ... בְּקולות וּבְרָקִים עֲלֵיהֶם נִגְלֵיתָ וּבְקול שׁופָר עֲלֵיהֶם הופָעְתָּ..." גם כאן מזכירים בברכה עשרה פסוקי "שופרות".

לשני המוטיבים האלה, שמוזכרים בפסוק, צירפו חז"ל מוטיב נוסף – מלכויות. מאיפה זה בא? ר' יוסי בר יהודה מסביר ש"כל מקום שנאמר בו זכרונות – יהיו מלכיות עמהן".[13] אי אפשר לדבר על זיכרונות מבלי לדבר על מלכויות. כדי לומר שה' פוקד וזוכר את ברואיו, אנחנו צריכים תחילה להניח שהוא יכול לעשות זאת. כלומר שבאמת הכל תלוי בו. שהוא המלך. רק אם נכריז ש"מַלְכוּתו בַּכּל מָשָׁלָה", נוכל להתפלל שיזכור אותנו לטובה. לכן הברכה הראשונה של ראש השנה היא ברכת מלכויות: "אֱלקֵינוּ וֵאלקֵי אֲבותֵינוּ מְלךְ עַל כָּל הָעולָם כֻּלּו בִּכְבודֶךָ, וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ, וְהופַע בַּהֲדַר גְּאון עֻזֶּךָ עַל כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּו וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּו... מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיום הַזִּכָּרון". בברכה זו אנחנו מזכירים עשרה פסוקי מלכויות.

זו, בקיצור נמרץ, מהותו של ראש השנה. ר' יהודה סיכם זאת במשפט אחד בברייתא בדף טז (ע"א): "אמר הקדוש ברוך הוא... אִמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר".

עכשיו נחזור למסכת. המסכת עוסקת באריכות בדיני תקיעת שופר ("שופרות"), וגם מזכירה בקצרה את נושא המשפט ("זכרונות"). אבל נושא אחד לא מוזכר כלל במשניות המסכת: ראש השנה כיום של המלכה. וזה מפתיע, כי ראינו שלפי חז"ל בגמרא, וגם לפי חז"ל בסידור התפילה, זה אולי הנושא המרכזי ביותר של היום. איך זה לא מוזכר?

אבל אולי זה בעצם כן מוזכר. ראינו שהמסכת פותחת ב-1 בניסן, ראש השנה למלכים. ראינו גם שהמקור לזה הוא מבניית המקדש, ואמרנו שבכך הגמרא רומזת למלך ולנו לזכור מי המלך האמיתי. זוהי המהות של ברכת מלכויות ובה פותחת המסכת. רק מתוך הבנת אותה מהות אפשר לגשת וללמוד גם את שאר נושאי המסכת –הזיכרונות והשופרות.

 

הירשמו לניוזלטר

ותהנו ראשונים מהתוכן החדש!