למה לפי היהדות רק החתן נותן לכלה טבעת בחופה?

שאלה:

אני עומדת להתחתן, עם רב והכל. שמתי לב לכך שרק האיש אומר "מקודשת" ונותן לאישה טבעת, ולא גם להיפך, ואני הייתי מאד רוצה טקס שוויוני. האם לא ראוי שגם אני אתן לו טבעת ואגיד את הנוסח שאומרים? האם זה לא ניסוח מיושן, שלא מתאים לחיים של היום?

תשובה:

פרופ' נחמה לייבוביץ' ז"ל הייתה פרשנית תנ"ך דגולה בתקופה שלנו. היו לה המון תלמידים, היא חיברה ספרים רבי מכר, והייתה מרצה מבוקשת בכל מקום. היא לא זכתה לפרי בטן כל ימיה. שמעתי ממייסד מכון שעוסק בפוריות, שהוא עבר פעם ליד ביתה בירושלים, בבוקר של שבת, ראה אותה בחוץ, ואיחל לה 'שבת שלום פרופ' נחמה לייבוביץ'', במנגינה שמביעה הערכה רבה. והיא אמרה לו במרירות ליבה: 'הייתי מוותרת בשמחה על כל ה"נחמה לייבוביץ'" עבור ילד משלי'.

אבל בצורה אבסורדית, עם כל הכמיהה הנשית לילד, האחריות לקיום מצוות "פרו ורבו" בהלכה היהודית מוטלת דווקא על האיש, ולא על האישה. כלומר, "דרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש" (גמרא מסכת קידושין דף ב'), והתורה מטילה את האחריות לכך שהמצווה הזו תצא לפועל על האיש דווקא. מדוע? משום שנפש האישה רוחשת כמיהה לילדים בעוצמה טבעית כפולה ומכופלת, ולכן אין צורך לצוות עליה את הדבר. אין צורך להטיל עליה אחריות וחובה בדבר שהיא לרוב חווה כזכות גדולה, בצורה הכי טבעית. לעומתה, את האיש ראתה התורה כמי שצריך לזרז קצת...

החוכמה היהודית בנויה בהתאמה מדויקת לנפש האדם. מסתבר שלאישה יש די והותר עומס בצורה טבעית, והתורה רוצה דווקא להפחית ממנה עול ואחריות. ומסתבר שנפש האיש בנויה יותר ללקיחת אחריות בתחומים מסוימים, ולכן הטילו עליו את האחריות לגביהם. יתכן שיש יוצאים מן הכלל, אבל זהו הכלל, ע"פ רוב. טבעי יותר שהאחריות לפרנסה תוטל על האיש. ברור שאישה שרוצה ומסוגלת לפרנס, תעשה כך, אבל התורה רצתה להשאיר בידי האישה את ההחלטה, ואת הזכות המלאה לבחור. עוד לא נבראה הרחם הגברית שיכולה לשאת עובר, ולא נברא האיש שיכול לשמש ממלא מקום לאשתו המינקת. אם האישה לא תרצה להיניק, ותעדיף את התחליפים המלאכותיים - זו החלטה ובחירה שלה, אבל החוכמה היהודית משמרת לה את הזכות לבחור בהנקה מלאה, אם תרצה. אף אחד לא יכול לחייב אותה להסתפק בשלושה חודשי הנקה, אם היא תחשוב שיותר בריא לה, לגוף התינוק, לנפשו או לקשר ביניהם, הנקה של שנתיים, למשל.

החוכמה היהודית שואפת לתת ביד האישה את החופש לבחור את דרכה. וכדי שהיא תהיה באמת משוחררת, האיש שיישא אותה יתחייב לקחת על עצמו את האחריות שתרד ממנה. זו הסיבה שרק הוא חותם על כתובה, שהיא שטר התחייבויות שלו כלפי האישה. בה הוא מתחייב לפרנס את אשתו ולתת לה את כל צרכיה, החומריים והנפשיים. מאידך, גם ההתחייבות של האיש מתאימה למבנה נפשו. "איש דרכו לכבוש" (שם) – לרוב, ההישגיות חזקה אצל האיש יותר מאשר אצל האישה. הוא תלוי יותר בעולם החיצוני, נפשו ניזונה מהישגים שמחוץ לבית, במידה מרובה משל האישה, שמוצאת סיפוק רב גם בדברים שהם ביכולתה הבלעדית. ושוב, בלי להכליל. הרעיון הוא שרק האישה עצמה תבחר אם היא מעוניינת לפתח קריירה, ולא שהיא תרגיש מחויבת לכך, בשם איזו מוסכמה חברתית או ציפייה כלכלית.

לכן, האיש עושה את פעולת הקידושין, מוציא אל הפועל את החלת הקשר. והאישה נדרשת רק לבחור בכך, לרצות להתקדש לו, לעשות את הפעולה הרוחנית בלבד, ברצון ובהתכווננות, בחלום ובחזון. בצד המעשי, הוא האקטיבי ואת הפסיבית. הוא המחזר, הוא הג'נטלמן, הוא האחראי להוביל את התהליך של בניין הבית, להוציא אל הפועל את החלום שלכם.

אם חשוב לך לתת לו טבעת, או לקנות לו טלית, ולהגיד לו מילים יפות ככל שתחפצי, תוכלי לעשות כן בכל עת אחרת, לאו דווקא בחופה. אולם מנהגי החופה המסורתיים משקפים שבחוכמת ישראל אין זהות בין המינים. ההדדיות המלאה שנוהגת במקומות מסוימים בימינו, הציפיה ששני הצדדים ימלאו אותם תפקידים, כולל בטקס הנישואים, לא קשורה לנושא השוויון אלא להכחשת ההבדלים בין המינים. והתורה – כמו המציאות – סבורה שאיש ואישה אינם זהים.

כדי להראות שזוהי הגישה הכללית של התורה, אביא דוגמא לחובה נוספת שהתורה פטרה ממנה את האישה, והיא העדות. כידוע, מי שהיה עד למשהו, חייב ללכת ולהעיד. ובדומה, בכל אירוע ממוני משמעותי, למשל, מבקשים מאנשים להיות עדים. אולם התורה סבורה שנפש האישה רגישה יותר, ולכן היא פטרה אותה מכל עדות. עמידה בחקירה צולבת בבית דין, מול בעלי דין, עם טענות לכאן ולכאן, עם שבועות, עם בירור פרטים מתיש, פיזית ורגשית, לא מתאימה לנפש האישה. זה לפעמים נראה כגובל קצת בפינוק, עד כדי כך שחכם מחכמי המשנה בשם אדמון, מתקומם ואומר: "וכי בשביל שאני זכר הפסדתי?" (מסכת כתובות פרק י"ג משנה ג'). את הדברים הללו הוא אומר ביחס להעדפה מסוימת בדיני הירושה, שנובעת מדאגה לכבודה של האישה. אבל ההלכה נפסקה שאכן נדרשת רגישות יתר כלפי האישה.

אין חופה שאינני מזיל בה דמעה. החתונה היהודית איננה טקס גרידא, אלא התחלה מרגשת של חיי זוגיות משותפים ובנין בית. כבר במעמד החופה נתנה התורה ביטוי לקשר הברית והמחויבות העמוקה שבין בני הזוג. ברית זו יכולה להתקיים רק כאשר כל צד ייקח על עצמו את האחריות המתאימה לו, ויהיה קשוב למבנה נפשו של הצד השני. מזל טוב!