גם בחופשה אני לא מרגיש בחופש. מה עושים?

שאלה:

 אני אחרי חופשה, ולא בא לי לחזור לעבודה ולכל החיים האלה. שלא תבין לא נכון, הכל ממש טוב בחיים שלי, אבל מייגע. עוד פעם אותו הדבר, כל ה"צריכים" והמשימות האלה. האמת היא שגם בחופשה היה חסר לי חופש ממש, משהו שיהיה מעבר לרגיל, משהו מפתיע, מרגש, משמעותי. קשה לי להסביר את זה... זה די מוזר, לא?

תשובה:

זה לגמרי לא מוזר, נגעת בחידת הקיום שלנו, כשהחירות היא שאיפת חיים. איך נראה החופש המוחלט בדמיונך? הדמיון הזה, הרחבתו, הוא התחלת היציאה לחירות, ל"חופש באמת" בלשונך. עבודת הדמיון הזאת היא תחילת הדרך אל החופש. איך נראים אנשי החירות בדמיונך? זהו הכיוון. חידוד השאלה הוא כבר חצי תשובה.

בקרוב נסב לליל הסדר, הלילה הטקסי העתיק ביותר ביהדות, אולי בהיסטוריה כולה. נדבר ונשיר על חירות, נחנך את הדורות הבאים לחירות. איך מדברים על חירות בצורה רלוונטית ונוגעת לדור שלנו? הרמב"ם (בהלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכה ב') כותב שלילדים קטנים מסבירים ש"כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה...". כלומר, צריך להמחיש את היציאה לחירות בדוגמאות עבדות של אנשים שהילד מכיר. וכך גם את הילד שבתוכנו נשאל – מי מהאנשים שאנחנו מכירים איננו בן חורין, או מזכיר לנו עבד? כמובן, שהדוגמא הכי רלוונטית היום היא החטופים בעזה. אבל זה גדול עלינו, זה משהו שאנחנו לא יכולים אפילו לתרגם אותו לדמיון שלנו. 

פעם הייתה לי הופעת "קבלת שבת" בקייטנה מושקעת מאד באוניברסיטת תל-אביב, המיועדת בעיקר לילדי צפון תל אביב. דיברתי ושרתי עם הילדים על שבת. שאלתי אותם את השאלה מהשיר הידוע:"מי אוהב את השבת" ולמה? ילדים שונים אמרו שהשבת אהובה עליהם כי יש להם הרבה זמן לצפות בכל הסרטים שהם רוצים, לשחק במשחקי מחשב ועוד. ילדה אחת, בת 13-14, אמרה שהיא אוהבת את השבת כי אז היא יכולה לדבר עם אבא. שאלתי אותה: 'מה עושה אבא שלך, הוא ספן, או טייס?' היא אמרה: 'לא, הוא עובד במשרד אדריכלים'. –'והוא לא בא הביתה בימי חול?' –'הוא מגיע מאד מאוחר, אחרי שאני הולכת לישון. לפעמים הוא מגיע מוקדם, אבל אני מרגישה שאין לו כוח להקשיב לי. רק בשבת יש לו כוח וזמן להקשיב לי'.  כנראה שהיא ראתה צער על פני, אז היא ניחמה אותי: 'אבל אל תדאג. עוד מעט ההורים שלי מתגרשים, ואז יהיה לי ממש כיף. כל החברים בכיתה אומרים שזה ככה. אמא לוקחת אותך לטיול, אבא לוקח אותך לטיול יותר שווה. קונים להם כל מיני דברים, והולכים איתם למסעדות מעולות...'

"כמו שפחה זו או כמו עבד זה" שבלשון הרמב"ם, בדור שלנו, הם לפעמים הורים קרייריסטים וורקוהוליקים, שילדיהם יכולים ללמד אותם יותר על חירות...

הפילוסוף הבריטי-יהודי ישעיהו ברלין חיבר מסה על "שני מושגים של חירות", ובה הוא מרחיב תיאוריה של הבדלה בין חירות שלילית לחירות חיובית. כלומר, חירות מ... מעבדות, מכפיה חיצונית. לעומת חירות ל..., החירות לעשות משהו, ה''מה כן?'', וזו מסובכת יותר. מקורה של אבחנה זו היא בחז"ל, אלא שבחז"ל אין שום קיום עצמי לחירות השלילית. כלומר, אין חירות מ... בלי חירות ל..., והפירוש לכך הוא בדיוק המצב שתיארת. האדם המודרני הגיע לרמות גבוהות מאד של חירות מ... אבל זה עדיין לא הוציא אותו לחירות אמיתית. הוא ממשיך לחפש תחליפי חירות בהתמכרויות, כי הוא פוחד לעמוד מול החופש, הוא פוחד מעמידה חשופה אל מול משמעות חייו, חידתם, ייעודו הייחודי. האדם המודרני פוחד לצאת לחירות באמת. 

כשאדם מגיע לשחרור מתלות חיצונית, מכבילות לתדמית חברתית, או אפילו לתדמית אישית שהוא יצר לעצמו, והוא מסוגל לעשות מה שהוא באמת מאמין שטוב ונכון, זוהי חירות. 50 יום בלבד אחרי שעם ישראל יצא מעבדות מצרים, הוא קיבל את עשרת הדברות של מה כן לעשות. מדוע לא הייתה הכנה ארוכה יותר? כי אין מרחב זמן של ריק, של העדר. הרי זה מה שקרה לנוח בצאתו לחירות ממאסר של שנה בתיבה, ובייאושו התמכר ליין. אין שום קיום לחירות של לא-עבד, חירות דורשת משמעות חיובית. 

הכבילות למטלות היום-יום כשאין מטרת-על ברורה, כשאין יעד משמעותי בחיינו, הולכת ונעשית עם השנים קשה יותר ויותר. לצד זאת, גם הכבילות וההתמכרות לריגושים חדשים וחזקים יותר שימלאו אותנו הן סוג של עבדות. ריגושים אלה בהגדרתם מוגבלים, יגיעו למיצוי, ולא יתנו מענה לכמיהת הנשמה. 

הכרתי אישה שחיה במשך קרוב למאה שנות חייה באותה דירת 2 חדרים, באותו סדר יום בערך. היא מעולם לא עברה דירה, היא מעולם לא יצאה לטייל בחו"ל, ועולם ה"בילויים" שלה היה דל מזה של ילד בן 8 בימינו. והיא הייתה אישה חופשיה, עם חירות פנימית עמוקה, כי היא בחרה בכל רגע מה לעשות בחייה, מלאי המשמעות והיעוד. בשאלת הייעוד והמשמעות טמונה תשובת החירות. 

והנה קטע על חלום החירות, מתוך אחד היומנים האישיים של הרב קוק. התיאור של השאיפה לחירות ממה שלא, הולך ובונה את המשפט המסיים של מה שכן, של חלומו הגדול: "מרחבים, מרחבי אל איוותה נפשי. אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני. שטה היא נשמתי ברחבי שמים, לא יכילוה קירות הלב, ולא קירות מעשה, מוסר, מחשבה, היגיון ונימוס. ממעל לכל אלה שטה היא ועפה...ממרום מכל עונג… חולת אהבה אני".