"מי שישחק במילים אני אקח לו אותן"- על משחק במילים

המרצה שלי בקורס 'קופייריטינג', כלומר, כתיבת פרסומות, היה אומר תמיד שמי שישחק במילים הוא ייקח לו אותן. זה כמובן אמירה שיש בה הלצה, כי זה משחק מילים בעצמו. ועדיין, המשפט הזה הולך איתי מאז כבר כמה שנים. איך בעצם משחקים במילים? מה זה אומר? למה אנחנו עושים את זה והאם כדאי להימנע מזה? יצאתי לבדוק.

מכירים את זה שקורה לך משהו, אתה מספר אותו לכמה אנשים, ואחרי כמה פעמים אתה לא ממש זוכר את המקרה אלא בעיקר זוכר את איך שסיפרת אותו? זה קורה כי למילים שאנחנו בוחרים להעלות על דל שפתינו יש משמעות עמוקה מאוד לחיים שלנו. המילים שאנחנו בוחרים להתבטא בהן, מספרות עבורנו סיפור ומי שחי על פיהן זה לפני הכל אנחנו בעצמנו. ככל שניטיב להעשיר את השפה שלנו ולהביא את החוויה שחווינו בצורה מדוייקת יותר, נוכל לזכור את הדברים שקרו לנו בצורה טובה יותר.

כך גם לגבי החיוביות של החוויה:NLP  היא שיטה פסיכולוגית שעוסקת הרבה בבחירת השפה החיובית שלנו. מעבר לצורך לחשוב טוב, יש גם צורך לדבר טוב, כך לפי NLP. מטופלים בגישה הזו יאובחנו כבר מתחילת דרכם הטיפולית על-ידי המנחה, באמצעות המילים שבהם הם בוחרים להשתמש. מטופל שיבחר לומר "אני מרגיש ש..." יאופיין בצורה שונה מזה שנוהג לומר בדרך-כלל "אני רואה ש...". בדוגמה הזו אפשר לראות איך המילים שלנו משקפות את הפנימיות שלנו, אך תמיד אפשר גם לעבוד הפוך- בעזרת המילים, לשנות את הפנימיות.

"הוא לא כ"כ צדיק כמו שאתה חושב"

בפרקי אבות אנחנו מוצאים שתי אמירות שמתייחסות לשתיקה: "שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה", "רבי עקיבא אומר... סייג לחכמה שתיקה". לכאורה היינו יכולים לחשוב שהיהדות מעודדת את האדם הפשוט לשתוק, אבל בבירור אין זה נכון.

אחד הפסוקים הכי מפורסמים מספר תהילים נמצא בפרק ל"ד: "מִֽי־הָ֭אִישׁ הֶחָפֵ֣ץ חַיִּ֑ים אֹהֵ֥ב יָ֝מִ֗ים לִרְא֥וֹת טֽוֹב׃ נְצֹ֣ר לְשׁוֹנְךָ֣ מֵרָ֑ע וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ מִדַּבֵּ֥ר מִרְמָֽה׃ ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב בקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרׇדְפֵֽהוּ׃". הפסוק, שבהמשך הולחן והפך לשיר ישראלי מוכר, מציע אפשרות מאוד מעניינת עבור מי שרוצה לחיות טוב, לראות טוב, לבוא חיובי יותר לעולם. כדי לראות חיובי, בדומה למה שראינו מקודם שמצעיה הפסיכולוגיה, אנחנו נדרשים לעסוק בנוסף למחשבות שלנו, גם בשיח, שבפה ובדיבור שלנו. להפוך אותו לחיובי. הפסוק לוקח אותנו צעד צעד ומבקש מאיתנו בשלב הראשון "נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", כלומר קודם כל להימנע מלהגיד דברים רעים או שליליים שמשפיעים על הנפש ועל ההסתכלות שלנו על העולם. יכול להיות שעל השלב הזה מדברות האמירות בפרקי אבות שמתעסקות בשתיקה. אבל הדגש החשוב הוא המשך הפסוק. האמירה של דוד המלך בספר תהילים איננה נעצרת כאן, הוא אומר: "סור מרע ועשה טוב". זאת אומרת שעבודת הלשון שאנחנו נדרשים לה על-פי חכמת היהדות היא לא רק לשתוק, היא לא רק להימנע מיצירת דיבורים שליליים ומהשפעה שלילית של השיח שלנו עלינו, אלא גם ליצור טוב, לרדוף אחרי הטוב, אחרי השלום.

אחד מגדולי ישראל של המאה הקודמת, רבי ישראל מאיר הכהן קגן מראדין, חיבר ספר משמעותי מאוד בתולדות עם ישראל שעוסק בפירוש לפר ההלכות הגדול, שנקרא "משנה ברורה". אבל למרות החשיבות של הספר, נדבק ברבי ישראל הכינוי על שם ספר אחר שלו שהוא הוציא- "החפץ חיים". זהו ספר שעוסק כולו בהלכות שנוגעות בשיחה ובשפה שלנו. החפץ חיים הפך מהר מאוד לדמות שרוב עיסוקה הוא השפה שלנו, וסיפורים רבים על דמותו עוסקים בנושא הזה. אחת ההלכות למשל שהוא מביא בספרו היא ההלכה שקובעת שאסור לשמוע לשון הרע גם על עצמך. כלומר, אסור לך ללכלך על עצמך מול אחרים. ומניין הוא למד את זה? הסיפור שמספרים הולך כך: פעם אדם ברכבת סיפר לחפץ חיים שהוא נוסע לבקר את הרג הגדול מראדין, החפץ חיים. הרב שאל את אותו אדם, "למה אתה צריך אותו?", והוא ענה לו שהוא רוצה לקבל ממנו ברכה. אמר לו החפץ חיים, "לך לביתך וה' יברך אותך, הוא לא כל כך צדיק כמו שאתה חושב", מה שעורר בקרב הנוסע צעקות והקנטות. כעבור שעה קלה, הגיע אותו אדם לביתו של החפץ חיים, וכשנכנס אליו ראה שזה הוא, מיד התמלא בושה. מה שעודד אותו היה שהחפץ חיים אמר לו שירגע, כי הקב"ה הענישו על זה שהוא דיבר לשון הרע על עצמו. מכאן לומד החפץ חיים שאסור אפילו לומר לשון הרע על עצמך.

אבל הפסוק המדובר בתהילים לא עוסק רק במה שלא כדאי שנאמר, הוא גם מדגיש לנו: "סור מרע ועשה טוב. בקש שלום ורדפהו". אנחנו מתבקשים לעשות טוב, לדבר טוב, להביא שלום. עלינו להתאמץ לדבר דיבורים חיוביים, דיבורים עם משמעות, שפה מלאת ערך שכולו אהבה ונתינה ושלום. בהצלחה לנו.