האם סופר השואה הידוע ק. צטניק הצליח לשוב מהפלנטה האחרת?

"זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ, אשר לתושביה לא היו שמות, הם לא נולדו ולא הולידו; לא חיו ולא מתו. הם נשמו לפי חוקי טבע אחרים. שם כל שבר-רגע סבב על גלגלי זמן אחר, ושמותיהם: ק.צטניק, שלד מספר"...

העדות המצמררת הזאת ניתנה על ידי ניצול השואה יחיאל פיינר / די-נור במהלך משפט אייכמן שנערך בשנת 1961 בישראל ובו נידון פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן למוות. בסינמטקים ברחבי הארץ מוקרן בימים אלה (ויוקרן בערב יום השואה גם בכאן 11) סרטו המרתק של אסף לפיד "השיבה מהפלנטה האחרת", העוסק באותו עד מפורסם. סופר השואה ק. צטניק היה דמות חידתית ומסתורית, שגם אחרי צפייה בסרט החוקר את חייו ויצירתו הספרותית, לא מתקבלת תמונה חד-משמעית בנוגע אליו. הצופה, או לפחות אני, נותרתי בסוף ההקרנה עם יותר שאלות מאשר תשובות, אך נראה כי זו הייתה כוונתו של היוצר, להשאיר בכוונה עמימות וערפל סביב אישיות מסובכת ומורכבת של אמן, שהשואה חקקה בנפשו טראומה איומה שכפי הנראה לעולם לא הצליח להשתחרר ממנה.

ק.צטניק הוא הכינוי שהדביק לעצמו יחיאל פיינר או יחיאל די-נור, אשר שמר בקנאות על פרטיותו, גם בעת שספריו תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים. איש לא ידע מהו שמו האמיתי, מתי נולד, היכן התגורר ואיך הוא נראה. הפירוש של המילה 'קצטניק' הוא 'אסיר של מחנה ריכוז', מעין שם כללי שהוא שינה אותו כביכול לשם פרטי ולשם משפחה: ק. צטניק. לאושוויץ קרא ק.צטניק "הפלנטה האחרת" כדי לנסות ולהסביר כי מדובר במקום לא אנושי שלא ניתן להבין אותו בכלים של בני אדם או לנסח את מה שקרה שם במילים רגילות.

יחיאל פיינער (פיינר) נולד בשנת 1909 למשפחה חסידית בעיירה סוסנוביץ' שבפולין וכבר בגיל ארבע למד בחדר. בגיל שמונה הוא למד אצל אחד מגדולי הרבנים ונחשב כעילוי וב-1930 עבר לישיבת חכמי לובלין. בהמשך עזב את הישיבה והתחיל לכתוב שירה ולהופיע בפני צעירי אגודת ישראל כמשורר דתי.  הוא נשלח לאושוויץ באוגוסט 1943 ולדבריו שהה שם שנתיים. אשתו (סלמנדרה), הוריו, אחיו ואחיותיו נספו כולם, פרט לאח אחד ששרד והיגר לקנדה. די-נור עלה לארץ בשנת 1946 ולדבריו, עוד באושוויץ, הוא נשבע שיספר את סיפורם של הקרבנות וייתן להם קול. הספרים שלו הם לא רק עיבוד שלו את החוויה האישית שחווה אלא צוואה של הנופלים שנדר לספר לעולם אחרי מותם: "ברגע שניצלתי מהשואה נשבעתי מול ערימת האפר של הנרצחים שאקדיש את כל חיי לתאר מה קרה בשואה", ואת זה הוא אכן עשה עד יומו האחרון.

ק.צטניק כתב 12 ספרים, ובכולם הוא עסק במה שחווה וראה במחנות העבודה והריכוז, בעיקר באושוויץ. שישה מהם - "סלמנדרה", "פיפל" "בית הבובות", "השעון", "העימות" ו"צופן א.ד.מ.ע" - הוגדרו על ידו כסדרה המתארת את תהפוכותיה הטרגיות של משפחה יהודית במאה ה-20, המבוססת במידה רבה על משפחתו שלו. למעשה, הוא היה הכותב הראשון שהניח על שולחן הספרות הישראלית את אושוויץ כמו שהיא - שטנית, מוטרפת, מדממת מעבר לכל דמיון אנושי, בימים שעוד לאיש לא היו את תעצומות הנפש לספר מה קרה שם.

לקראת משפטו של הצורר אייכמן בישראל, נקרא ק.צטניק, בין עדים רבים אחרים ניצולי שואה, לתת את עדותו. למרות שסירב להגיע, בסופו של דבר עלה על דוכן העדים ואז גם נאלץ לראשונה לחשוף את זהותו האמיתית. לאחר משפטים אחדים בלבד (ראו ציטוט בראשית הכתבה), נתקף באי שקט הולך וגובר, לא הצליח לשבת, ולבסוף התמוטט, איבד את הכרתו וצנח על רצפת האולם, לתדהמתו של הקהל במקום וברחבי העולם. בעקבות שיתוק שאחז בו לאחר המשפט המתוקשר, ולאחר שאשתו נינה אשרמן הצליחה לשכנע אותו לנסות טיפול חדשני, הוא החליט להתמודד עם זיכרונותיו בעזרת טיפול ניסיוני ב-ל.ס.ד, אותו עבר בשנות השבעים אצל הפסיכיאטר  ד"ר בסטיניאס, במרפאה בעיר ליידן שבהולנד.

שם סרטו של אסף לפיד "השיבה מהפלנטה האחרת" הוא בעל משמעות כפולה: השיבה של ק.צטניק ממחנה המוות, אך גם שינוי תפיסתו את המקום ההוא. לאחר הטיפול הפסיכיאטרי, שהוקלט ותומלל, וחלקים ממנו מופיעים בסרט, ק.צטניק הגיע לא רק להבנה רחבה יותר של עברו ושל הזהויות השונות שלו, אלא גם לגבי המושג המזוהה איתו – אושוויץ לא היה פלנטה אחרת, אלא מקום מעשה ידי אדם. באופן נורא, הוא הבין כי תפקידי הפושעים והקרבנות יכלו להתהפך – הוא היה יכול להיות הקצין הנאצי העומד ומפהק בשעת הזריחה אל מול מאות הגופות הנערמות, והקצין יכול היה להיות הנידון למוות. גם המציאות האיומה והבלתי נתפסת של אושוויץ – היא מעשה ידי אדם, או כפי שהוא עצמו אמר: "את אושוויץ לא השטן יצר ולא האלוהים, אלא האדם".

הסרט מציג דיוקן של גיבור פוסט-טראומטי, שייתכן ולבש שתיים ואפילו שלוש פרסונות באישיותו במקביל: יחיאל פיינר, האדם שהמשיך לחיות, עלה לארץ אחרי השואה, התחתן והקים משפחה, וק.צטניק – הסופר שהיה מתבודד במשך חודשים בפרדס נטוש בהרצליה ושם כותב את ספריו כשהוא לבוש בבגדי האסיר, המדבר לכאורה לא בקולו אלא בקולם של המתים.

אחד החוקרים המופיעים בסרט, פרופ' יוחאי עתריה, חושב שבעדות ההיסטורית של ק.צטניק במשפט אייכמן הייתה החמצה דרמטית: "הוא נעמד, מפנה את הגב למצלמה ואומר 'עכשיו אני רואה אותם'. עד אז לא ידעו בציבור שדי-נור זה ק.צטניק הסופר. שתי הדמויות האלו נפגשו על דוכן העדים. הוא מתחיל כדי-נור והופך לאט לאט לק.צטניק. אבל אז השופט אומר לו 'עכשיו תקשיב לי' או משהו כזה, ואז הוא מתעלף. בעצם מנעו ממנו להשלים עדות מסוג אחר... זו הייתה הזדמנות לשמוע עדות מסוג אחר לגמרי, שלא נשמעה מעולם בישראל, ובכך היה לרגע הזה כוח לתת לגיטימציה להרבה סוגי עדויות. אבל אם זה לא נרטיב ברור ומסודר – אנחנו לא רוצים לשמוע."