כבוד למתים ורגישות לאבלים: מה יש לגמרא לומר לנו על כך?

דודי, גידי דר (הבמאי של״האושפיזין״ ו״אגדת חורבן״) אוהב לומר שלדתיים אין מונופול על היהדות. ובכן, מסתבר שלא רק הוא חושב כך. בשנים האחרונות מתעורר ביקוש של חילונים ויהודים מסורתיים רבים להכיר את אוצרות החכמה היהודית, את הספרים שעיצבו את הזהות שלנו במשך אלפי שנים ולא נלמדו בבתי הספר הציבוריים. בסדרת הכתבות החדשה ננגיש קטעים קצרים מהתלמוד, כשכל כתבה תיתן טעימה קטנה מתוך הספר הנלמד ביותר בהיסטוריה היהודית. אז בואו נתחיל!

לפתיחה במקור - הקליקו כאן

פרק ראשון: כבוד למתים  (תלמוד בבלי, ברכות, יז ע״ב (ראשי תיבות ל- עמוד ב׳) – יח ע״א)

היום נעסוק בשאלות שלצערנו כמעט כל ישראלי נתקל בהן בשנה האחרונה: איך נכון לכבד את המתים וכיצד מתאים להתייחס לאבלים? הפרק מתחיל בקטע מהמשנה:

משנה: ״מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה״

 המשנה היא טקסט קדום שכל הדיונים בתלמוד מתבססים עליו. מתוך ניסיון להבין את הטקסט המדובר, הפרשנים מגיעים לתובנות פילוסופיות ומעשיות על החיים. המשנה שלנו פותחת בכך ש״מי שמתו מוטל לפניו״ (ביטוי שנברר את המשמעות שלו בהמשך) פטור מ״כל המצוות האמורות בתורה״. מיד לאחר מכן, התלמוד מתחיל לחקור מהי כוונת המשורר:

גמרא (= שם נרדף לתלמוד):״ מוטל לפניו אין (= כן)  ושאינו מוטל לפניו לא?״

במילים אחרות, התלמוד שואל האם הכוונה של הביטוי ״מתו מוטל לפניו״ היא מילולית - כלומר אדם שנמצא פיזית מול גופת המת? אם כן, ייתכן שהערך שהמשנה מתמקדת בו הוא כבוד המת. אם

נזרום עם התזה הזאת, כנראה שיש משהו לא מכבד בלעשות מצוות מול גופת המת. מדוע? הסבר אפשרי לכך ניתן בעמוד הבא של התלמוד במעשה שרומז שיש בכך חוסר התחשבות, מכיוון שהם מתבוננים על האנשים החיים ו״מקנאים״ ביכולת שלהם לקיים מצוות:

גמרא: ״רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי (= היו הולכים) בבית הקברות. הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן (=הציצית של רבי יונתן הייתה מבצבצת ומתנופפת על גבי הקברים). אמר ליה (= לו) רבי חייא דלייה (=תסתיר את הציצית) כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו (= להיקבר) ועכשיו מחרפין (= לועגים ומבזים) אותנו״.

 אם נתרגם את המסר הנרמז בין השורות של התלמוד לשפה חילונית, נסביר אותו כך: מצוות הן פעולות ערכיות שמשפיעות על הסובבים אותי לטובה. לפי חכמת היהדות, זה הדבר הכי משמעותי

שאדם יכול לעשות בחייו. כל המצוות שהמת עשה בחייו יזכרו לו לעד, אך מה שפספס - אחרי המוות כבר אי אפשר לתקן. לפי הפירוש הנוכחי, הזהירות מקנאת המתים גורמת לנו בעקיפין לחשוב על מהות המוות ולהיות רגישים יותר לזכר המת, שחייו חתומים באופן סופי ומוחלט בצרור החיים. זהו בכל אופן הפירוש שמתואר בתמציתיות העדינה של התלמוד. אך האמת היא, שהתלמוד כמעט אף פעם לא מסתפק בפירוש אחד. לאחר שהציג לפנינו את הפרשנות הזאת, התלמוד מציע לנו אפשרות נוספת בדבריו של חכם אחר בשם רב אשי:

גמרא: ״רב אשי אמר: כיון שמוטל עליו לקוברו, כמוטל לפניו דמי (= דומה)״.

 לפי פירוש זה, המוקד של המשנה הוא רגישות למתאבל. כל עוד המתאבל עסוק בלדאוג לקבורתו של האדם הקרוב שאיבד, הוא פטור מכל המצוות האמורות בתורה. הרגישות כאן מבטאת שני רעיונות שונים: הראשון, הבנה למצב הנפשי של המתאבל. אדם שאיבד את היקר לו מכל לרוב נמצא בייאוש ובהלם משתק. אי אפשר לצפות מאדם שכזה לחשוב על זולתו, או לקיים מצוות המביעות תקווה

ואמונה: אם הוא יחויב לעשות אותן, זה יהיה מאולץ וזה לא יאפשר לו להתמודד עם המשבר

היחיד שראוי לתשומת ליבו כעת - להכיר באובדן. הרעיון השני הוא: חשיבות מצוות קבורת המת. אם חושבים על כך בדרך רציונאלית בלבד - המתים לא הולכים לשום מקום, ואין שום עדות מדעית לכך שלנשמה שלהם יש מודעות למה שמתרחש בעולם החיים לאחר מותם. אם זה המצב, למה שנתעדף את קבורת המת בראש ובראשונה? אולי יותר דחוף שהאבל יקיים מצוות אחרות שמשפיעות באופן ישיר על החיים, וישאיר את קבורת המת לסוף רשימת סדרי העדיפויות? ובכן, הקביעה שהוא ״פטור ממצוות״ אומרת בעקיפין ש״קבורת המת״ עומדת בעדיפות הראשונה, ורק אחרי שיסיים אותה יוכל להתפנות למצוות אחרות. זאת היא בעצם הבעת דעה מוסרית: לכיבוד המתים יש ערך אדיר למרות שלא ניתן לכמת אותו באופן פיזי או מעשי. הרעיון הזה מוביל את התלמוד לסוגייה נוספת:

גמרא: ״מתו אין (= כן), אבל משמרו לא״.

לפי מה שאמרנו בדברי רב אשי לעיל, נראה שרק קרובי המשפחה המתאבלים באופן ספציפי פטורים מהמצוות. אולם מה בנוגע לאדם שאיננו קשור למת באופן אישי, אך הוא לקח על עצמו את תפקיד ״המשמר״, כלומר מי ששומר ומשגיח על הגופה עד שיגיע הזמן לקבור אותה? הגמרא אומרת שמשתמע ממה שנאמר עד כה, שהוא דווקא לא פטור. במובנים רבים השיח התלמודי דומה לדיון בבית משפט. כאשר רוצים להוכיח טיעון מסוים, יש שתי דרכים עיקריות לעשות זאת: האחת באמצעות היגיון בריא ומשכנע (מה שנקרא ״סברא״ בלשון התלמוד) והשנייה באמצעות מקור קדום בעל תוקף חוקי. לכן, כדי להוכיח שגם ״משמר״ פטור מהמצוות, התלמוד מצטט את המקור הבא:

גמרא: ״והתניא(= אבל יש מקור שאומר): המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו — פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה!״

כאן התלמוד מסכים שגם ״המשמר״ פטור מכל המצוות. אם כן, נוסף לנו נדבך עומק חדש. אם המשמר היה צריך להתעסק במצוות – זה היה מסיח את דעתו וגורם לו להתרשל בתפקידו. כדי לכבד את המתים אי אפשר להסתפק רק בלא לעשות מולם מצוות כדי שלא לעורר את קנאתם בחיים ובפעולה הסופית של קבורתם. כבודם צריך לבוא לידי ביטוי גם ביחס לגווייתם, בשמירה עליה מפני פגיעה ( = כמו עכברים או תולעים שיכרסמו אותה) עד לרגע שבו יקברו באדמה. בחכמת היהדות יש ביטוי:״לוחות ושברי לוחות מונחות בארון״. כאשר משה ירד עם לוחות הברית בפעם הראשונה מהר סיני, הוא ראה את בני ישראל חוטאים ושבר את הלוחות. לאחר מכן הוא נתן להם לוחות חדשים. למרות זאת, הוא לא זרק את הלוחות השבורים אלא שמר אותם יחד עם הלוחות החדשים בארון הברית. מכאן למדו בתלמוד (ברכות) שכאשר תלמיד חכם מזדקן ומאבד את כישוריו (אולי בגלל דמנציה או אלצהיימר), עדיין חובה להתייחס אליו בכבוד. אף על פי שבמובנים רבים הוא כבר לא אותו אדם – הזכר של ימיו הטובים נשמר, כמו הלוחות השבורים בארון הברית. אותו דבר לגבי מתים. גם כאשר אדם מת, הגוף שלו נושא את הזיכרונות של מי שהיה והדברים שעשה. אף על פי שרוחו עזבה את הגוף, ראוי להתייחס אליה בכבוד עד שגופו ישוב ויתאחד עם עפר האדמה

גמרא: ״משמרו (פטור) – אף על פי שאינו מתו. מתו (פטור) – אף על פי שאינו משמרו״.

הגמרא מסכמת שהגישות מסתדרות ואינן מבטלות אחת את השנייה. האחריות לשימור וכבוד המתים – זה עיקרון אחד שפוטר מהמצוות. האחריות לקבורה והקשר האישי – זה עיקרון אחר שפוטר מהמצוות. גם בלי להכריע איזו מבין הגישות שעברנו עליהן יותר מדויקת, אין ספק שכולן מציגות צדדים שונים של האמת. כאשר אנחנו באים להלוויה או לשבעה, הפרשנויות הללו יעזרו לנו להבין את הערך של מה

שאנחנו עושים. הרי כשמתעסקים באובדן, יש שתי קבוצות של שחקנים: הנאבד והמאבד, או

במילים אחרות – המת והמתאבלים. מצד אחד אנחנו שם כדי לכבד את זכר המת, כבוד שמסתעף

לבחינות שונות: שמירה פיזית של הגוף, הבנת מהות המוות וזהירות מ״לעורר את קנאתם״. אך

אנחנו שם גם כן כדי לתמוך במתאבל, ולשם כך עלינו להבין את מצבו הנפשי. עם המחשבות האלה נסיים את הטעימה הראשונה מהתלמוד, בתקווה שהחיים יחסכו מאיתנו את הצורך להיות ערניים לדקויות שלמדנו.