לדייט הבא, נסי להגיע כמו תיירת, לא כמו רואת חשבון

״איך היה לך אתמול בדייט עם גיא?״ שאלתי את חברה שלי. ״היה נחמד… כזה...״ היא עונה לי בלי התלהבות. ״מה נחמד... כזה? נהנית? לא נהנית? יהיה דייט נוסף?״ אני שואלת אותה ואז היא עונה לי כמו רואת חשבון (כשהיא מאמנת כושר במקצועה), שהייתה עסוקה ערב שלם בהכנת דו״ח רווח והפסד שקוראים לו ״גיא״ תוך כדי שהיא שותה דיאט קולה ולא מוכנה להזמין אוכל כי זה שלב מוקדם מדי בקשר.

איך אפשר להנות מדייט שבאת אליו כדי להכין דו״ח רווח והפסד?

האמת שאני מבינה אותה. אני זוכרת את תקופת הדייטים הארוכה שלי ואני זוכרת במיוחד את השלב שבו הייתי בת 31 והתחלתי להרגיש שהזמן דוחק בי ואני בלחץ כבר להתחתן ולהקים משפחה. חששתי שזה לעולם לא יקרה, אבל אולי יותר מכך חששתי שאפסיד זמן מיותר כי אשאר בקשר הלא נכון, עם האדם הלא נכון ואתעורר מאוחר מדי. הפחד הזה גרם גם לי להגיע לדייטים עם דו״ח רווח והפסד מוכן למילוי.

יש יתרון נפלא בלהיות ״רואת חשבון של דייטים״. את לא נוכחת ברגע. את נכנסת לעמדת ה״שופט״, זה שלא נכנס באמת ל״מגרש המשחקים הזוגי״, אלא צופה מהצד ומעביר ביקורות. בתור צופה מהצד, יש לך הרבה פחות סיכון להפגע אבל גם הרבה פחות סיכוי להיקשר.

״נטע״, אמרתי לה, ״אני מפצירה בך בפעם הבאה שאת יוצאת לדייט להשאיר בבית את הדו״ח רווח-הפסד שלך ולחבוש את משקפי התיירת״. אמנם התכתבנו בוואטסאפ, אבל אני בטוחה שבאותו רגע היא הסתכלה על המסך במבט חלול ומבולבל. ״תיירת? דו״ח? משקפיים? אני רק רוצה לשתות דיאט קולה בכיף עם בחור ולהתלהב ממנו ואולי להסכים גם בדייט הבא לאכול משהו״, היא ענתה. ״יופי. זה בדיוק מה שכתבתי לך״.

בפרשת השבוע, פרשת בשלח מסופר על חטא המרגלים. במהלך המסע במדבר לעבר ארץ ישראל, משה רבנו שולח שליחים לתור את הארץ ולבדוק כיצד ניתן להתיישב בה. אותם שליחים מכינים את דו״ח הרווח-הפסד שלהם ונכנסים לפעולה בתוך ארץ ישראל. כשהם חוזרים, התורה קוראת להם ״מרגלים״ כי במקום לתור את הארץ (מלשון תייר) הם ראו את עצמם כמו מרגלים במדינת אויב. החטא (מלשון החטאה, פספוס) היה שהם נכנסו לארץ ישראל עם השאלה: ״האם ניתן להתיישב בה?״ ואם תשאלו אותי, אני חושבת שבתת- המודע שלהם היה הרבה פחד שגרם להם לסמן הרבה הפסדים בדו״ח שלהם. בסופו של דבר, הם חזרו עם הממצאים שאומרים: ״זוהי ארץ אוכלת יושביה ולא ניתן להתיישב בה״.

הבעייה שאף אחד לא שאל אותם את השאלה הזו. השאלה שנשאלה הייתה: ״כיצד ניתן להתיישב בארץ ישראל?״ מתוך נקודת הנחה מלאת ביטחון ואמונה שניתן להתיישב בה והחיים בה יהיו בסך הכל טובים, רק צריך להבין איך עושים את זה.

מה ההבדל בין מרגל לתייר?

מרגל מחפש את המקומות ה״מועדים״ לפורענות וסכנה לעומת התייר שמחפש את המקומות היפים שאפשר לבלות בהם ולהנות מהם מאיזו כוס דיאט קולה.

המרגל שואל - האם זה אפשרי? ומגיע במטרה לסמן בעיקר את ההפסדים בדו״ח שלו.

התייר שואל - כיצד זה מתאפשר? ואין לו שום דו״ח, יש לו מצלמה והוא בא להנות מהמסע והנוף.

״נטע, את מבינה את ההבדל?״ אני שואלת אותה והיא מאשרת לי שהיא הבינה. ״אין סיכוי שתהני מדייט, גם אם הבחור יהיה המושלם שבאדם, כל עוד את מגיעה כמו מרגלת. אם בתת-המודע שלך יש נקודת הנחה שאולי את בכלל לא ראויה לזוגיות, שככל הנראה מתישהו תיפגעי או שתגלי שבזבזת את הזמן שלך, את כל הזמן תסמני לעצמך בדו״ח את הדוגמאות במציאות שמאשרות לך את זה. תחליפי שאלה. איך זה אפשרי עבורי? כי זה אפשרי וזה יקרה, אין שום אפשרות אחרת. את טובה ומדהימה וראויה לאהבה, רק תראי שאת מאפשרת לעצמך להיות כזאת״.

כשכתבתי לנטע, כתבתי גם לענבר מתקופת הרווקות. ענבר שהיה לה מאוד קשה להנות מהנוף ומהדרך והיה לי כמעט בלתי אפשרי להאמין שהאהבה שלה תגיע ושהיא ראויה לה. בכל זאת, זה קרה. האחד שלי הגיע ואני מקווה שבקרוב מאוד יגיע עם האחד של נטע. עד אז, כמה טוב שהיא תתחיל להתאמן על המיומנות הזו - להיות תיירת. לא מרגלת. תיירת.