ללמוד לחשוב: כיצד חכמת היהדות מציעה להתמודד עם הצפת המידע המודרנית

אנחנו חיים בעידן של בלבול בתוך בלבול. הבלבול הראשון נובע מכמות המידע. אנחנו מתעוררים בבוקר, מושיטים את היד לטלפון להתעדכן מה קרה בלילה... ובום! בן רגע אנחנו נסחפים לתוך מערבולת של מאמרים וכתבות שונות ומשונות המציגות את המציאות מאלף זוויות. הבלבול השני הוא תוצאה ישירה של הראשון – המודעות לחוסר האמינות של הכתבות. מרוב תסכול מהדעות הנרטיביות והסותרות אנחנו כבר לא מאמינים לאף כתבה. זהו שלב של פיכחון לכך שהעולם כולו מבולבל - תודעה שגורמת לביטחון שלנו במה שאנחנו רואים להיות אפילו יותר מעורער.

 האמת היא שעם כל הקשיים שהעידן הזה מציב בפנינו, חשוב להודות על כך שהוא נותן לנו את האפשרות לדעת את האמת. כל הבלגן נובע מעודף מידע, אך לפחות המידע בידינו. אי אפשר לומר שזה מובן מאליו. ביום חמישי שעבר נמצאו מסמכים של חמאס שמוכיחים שהם זייפו את תוצאות הסקרים של ״המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים של חליל שקאקי״, שנחשבו עד כה למשקפים את דעת הקהל הפלסטינית. מי שהאמין לסקרים הללו ונחשף בשבוע שעבר לפער האדיר שבין התוצאות המזויפות לתוצאות האמת בוודאי שפשף את העיניים והעיף לעצמו הרבה סטירות עד שהשתכנע שהוא לא הוזה. למשל, בשאלה ״לדעתך, האם החלטת חמאס לתקוף את ישראל בשבעה באוקטובר הייתה החלטה נכונה?״, הסקרים פרסמו ש71.3% כתבו ״נכון״, כשלמעשה רק 30.7% כתבו כך. אכן, חמאס הם לא הראשונים שזייפו סקרים. זהו דפוס חוזר במשטרים טוטליטריים. עוד במאה ה-20 שימוש באמצעי תעמולה כמו עיתונות, רדיו וקולנוע להפצת אידאולוגיה ולשטיפת מוח הפך לכלי המרכזי גרמניה הנאצית ורוסיה הקומוניסטית לרתימת דעת הקהל ולשימור כוחן.

אחד מהראשונים שגילו את הדפוס הזה היה ג׳ורג׳ אורוול, סופר בריטי מהמאה ה-20. כמו אינטלקטואלים רבים בזמנו, גם הוא הסתנוור מן  הרעיון האצילי של הקומוניזם, כלומר שוויון מוחלט בין כל המעמדות, וראה בו סוג של גאולה לעולם. אולם לאחר ביקור ברוסיה תחת הנהגתו של סטאלין, אורוול התפכח וזיהה עד כמה האמת רחוקה מן המציאות. ב1949 הוא פרסם את ספרו הידוע, "1984", המציג תרחיש דיסטופי של משטר טוטליטרי דמיוני ששולט באכזריות, באמצעות מעקב של מצלמות נסתרות וציטוט של מלשינים ובוגדים, לא רק על החיים של אזרחיו אלא גם על המחשבות הפנימיות ביותר שלהם. אורוול צייר מציאות שבה היכולת לחשוב באופן עצמאי ולחלוק על הנרטיב הרשמי נמחקת לחלוטין, והאמת מוגדרת אך ורק על ידי השלטון. אכן, עיניו החדות של אורוול הצליחו לזהות בראיית רנטגן את האיברים הפנימיים של מנגנוני שלטון אנטי דמוקרטיים וכוחניים – ועתה יש לנו עוד ראיה לכך שגם חמאס משתמש באותן שיטות כמותם.

האם אלו שתי האפשרויות היחידות שיש לאנושות להציע לאדם בעולם המודרני: להרכין ראש לפני רודנות שלטונית או לטבוע בים של נרטיבים? בנקודה זו, חכמת היהדות מציעה אלטרנטיבה שונה בתכלית. במקום לכפות דעה אחת או להכתיב אמת אבסולוטית, התלמוד מעודד ריבוי דעות ודיונים פתוחים. עם זאת, לאף דעה אין זכות קיום אלא אם כן היא עומדת במבחני קבלה קשים ביותר. כל דעה נבחנת בקפידה, נבדקת ומאותגרת מתוך מטרה אחת: להגיע לאמת. רק כאשר לא ניתן להכריע בין דעות שונות, מופיע המושג "תיקו" – הכרזה שאין פתרון חד משמעי לשאלה הנידונה, ומותירים את ההכרעה לשלב מאוחר יותר. אך זהו מצב חריג ולא אידיאלי. הגישה היהודית שואפת תמיד להגיע להכרעה, למצוא את הדעה הסבירה ביותר לאור הנסיבות השונות. בתלמוד (חגיגה, בבלי) נאמר: "אינו דומה שונה פרקו (= מי שלומד את הפרק שלו) מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד". בחיים אין פתרונות קסם – מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ורק מי שמוכן לעבוד קשה בבירור האמת יצליח להתקרב אליה.

דווקא בעידן שלנו, חשוב לעצור ולהעריך את ההזדמנות שיש לנו. בניגוד למשטרים רודניים שמזייפים את המציאות ומכתיבים נרטיבים, יש לנו את היכולת והזכות ללמוד, להעמיק ולהבין את המורכבות שבחיים. חכמת היהדות מזכירה לנו שהאמת לעולם אינה פשוטה, אך היא נגישה למי שמוכן להשקיע מאמץ ולחקור אותה. התלמוד, בדרכו, מעניק לנו כלים של מחשבה ביקורתית והתבוננות מעמיקה, ומלמד אותנו שגם בעידן של בלבול וים של מידע, האמת ניתנת להשגה – כל עוד אנו מוכנים לעבוד קשה ולרדוף אחריה בכל העוצמה.