למה אני אמורה להצטער על חורבן בית המקדש לפני אלפיים שנה?

שאלה:

"חורבן הבית", "אבל לאומי", הם מושגים גדולים עלי. אני מבינה, אבל לא מצליחה להרגיש את זה ממש. אני יכולה להזדהות עם אבל אישי, עם חורבן בית פרטי, אפילו להתפרק לגמרי מול אירוע כזה, אבל לסיפור גדול מדי אני לא מצליחה להתחבר. זה משהו בי או שזו בעיה נפוצה יותר?

תשובה:

 למה צריך בכלל להפריד בין שני הדברים? כל דבר בחיינו הוא גם משל וגם נמשל. הגמרא מספרת בלשון ציורית ביותר על הקושי של א-לוהים, כביכול, להתמודד עם החורבן. אם נחרב ביתו, אז גם הוא צד בסיפור... ואפילו הוא, שמסמל עבורנו את שיא הגבורה והשליטה, ''נשבר'' לפעמים. ומה הוא עושה כשהוא נשבר? הרי הוא עדיין צריך להנהיג את עולמו! הוא פורש לכמה רגעים, כאילו, למקום פרטי במיוחד, ושם הוא בוכה בסתר. הנה זה בלשונם:

נֶאֱמַר: "וְאִם לֹא תִּשְׁמָעוּהָ, בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה" (יִרְמְיָהוּ יג, יז), אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַב: מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִסְתָּרִים שְׁמוֹ, וְשָׁם הוּא בּוֹכֶה. מָה פֵּרוּשׁ "מִפְּנֵי גֵּוָהּ"? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: "גֵּוָהּ" מַשְׁמַע גַּאֲוָה, כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם, וְנִתְּנָה לַגּוֹיִים. (גמרא מסכת חגיגה דף  ה', בתרגום הרב שטיינזלץ)

אנחנו רואים יום יום איך עם ישראל מושפל, נדון ב''בית הדין'' בהאג, נרדף בכל העולם, ומואשם בכל דבר, ואנחנו מתפוצצים. אנחנו רואים איך כל ארגון טרור מרשה לעצמו לשלוח טילי הרג לעבר מדינת היהודים היחידה, לשבש את חייהם, לפצוע, לאנוס, לחטוף, והעולם מאשים את ישראל. אנחנו רואים את הכבוד הלאומי שלנו נרמס, ובא לנו לבכות. והרי המשל בא תמיד מהעולם הפרטי, הקרוב, האישי, כדי להקל עלינו לדמיין אירוע ענק. את צודקת לגמרי בכך שרק לזה אנחנו יכולים להתחבר, אבל זה מהווה משל ודוגמית לחורבן הגדול, שאותו אכן אין לנו כלים להכיל.

לכן, דיני האבלות שנקבעו על ידי חכמי ההלכה לתשעה באב, מזכירים מאד את דיני האבלות של אדם על חורבן ביתו הפרטי, על אובדן קרוב משפחה. אבלות תשעה באב מכילה את האבלות על הגלות מהארץ, על אובדן הממלכה ועוד, אבל הם מתמקדים בחורבן בית.

גם ירמיהו הנביא ב''מגילת איכה'' מדבר בלשון יחידנית, פרטית. ציון הופכת של למשל לאישה עזובה שמספרת על כאבה. את כל פרק ג' הוא כותב בלשון יחיד: "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו...במחשכים הושיבני...". בתשעה באב, כשאני רוצה לבאר לתלמידיי את תופעת האבלות הארוכה של עם ישראל על חורבן הבית, ולהבין יותר את מגילת איכה, אני משתמש בשירו של אהוד מנור "הבית ליד המסילה" ודומיו, שעוסקים בחורבן ביתו הפרטי, ברגש הגעגוע לבית שהיה ואיננו עוד. הוא כתב שירים רבים סביב הנושא הזה, שיכולים להוות משל והסבר למיקוד של חז"ל בהלכות אבלות על חורבן בית דווקא.  

"...השער סגור, הדלתות נעולות,
התריסים מוגפים גם ביום.
הרקיע פרוש ועיניו עוד כחולות,
אך הבית חדל כבר לנשום.

פעם בבית ליד המסילה,
ראיתי פנים מאירות.
כי הבית הריק, ליד המסילה,
ידע גם שעות אחרות.

הבית דומם ודומעים חלוניו,
התמונות נצמדות אל הקיר,
ודומע האיש הרואה בעיניו,
וביתו לא יכול להכיר..."  

בית יכול היה להיות מקום פונקציונלי, מגן מפני גשם ושמש, מגן על פרטיות, מקום להניח בו את הראש. אבל בעיני חכמינו בית הוא עוגן נפשי יציב בחיינו הסוערים.  בימים אלו אנשים שעזבו את ביתם בצפון הארץ, כבר עשרה חודשים, ויש להם חדר במלון או דירה שכורה. מחסה פונקציונלי יש להם, אבל אני בטוח שהם קמים יום יום עם רגש של אובדן, של זרות וניכור, של חוסר יציבות. שאלת "איפה אני גר?" מעלה תמיד בכל עוצמתה את שאלת "מה אני בעולם? האם יש לי מקום? האם יש לי איזו יציבות, בטחון, חמימות? האם ואיך אני שייך?"

כשאנחנו מתגעגעים לבית, אנחנו מתגעגעים למקום הנסתר והאישי ביותר בתוכנו, וזה מקום שיש לכל אדם, לרגישים יותר ולרגישים פחות, לחזקים, לציניים, למאמינים הגדולים, לצעירים, לזקנים. אפילו לא-לוהים יש מקום שבו הוא יכול "להתפרק". אף אחד לא ישמע אותו שם, כלשון הפסוק. שם הוא יכול לבנות לעצמו בית קטן, חדרון, "מקדש מעט", מוזיאון אישי פנימי לבית שהיה, תמונות זיכרון, מקום להגיע אליו בשעת מצוקה. זה מקום כואב, אבל גם מנחם מעט, משום שהגעגוע הזה משאיר את הבית שאבד, בדרך כלשהי, בעולם.

וביהדות, שהיא כולה אופטימית ומקדשת את השמחה, רואים גם בבית הזיכרון הקטנטן הזה מקום של תקווה ובנין. ביום שבו נחרב הבית נולד המשיח, אמרו חז"ל לגבי ממד הזמן, (אסתר רבה פתיחתא י"א, ירושלמי ברכות פרק ב', ד'), וכך גם בממד המקום. בחוכמתם, הם לא הרימו ידיים בחורבן המקדש, אלא חיברו לנו הלכות לבית מקדש קטן וסמלי, "מקדש מעט", בית כנסת, שישאיר את הבית הגדול כזיכרון חי, כגעגוע ותקווה לחידושו. שישה פרקים בספר ההלכתי המקובל ביותר – "שולחן ערוך" (אורח חיים, סימן ק"נ-קנ"ה), מוקדשים להלכות בית כנסת. כל אדם שבא בשערי בית כנסת חש טיפת בית מקדש. ובגעגוע שמתעורר טמון סוד הבנייה המחודשת.