יש לנו אהבת חינם, והיא תנצח: סיפורו האמיתי של ט"ו באב

בכל שנה מחדש, אנו נזכרים בעונה זו בתופעה הכאובה של "שנאת חינם" המדרש מלמד כי חורבן הבית אירע בשל שנאת חינם, ולפיכך, בימים אלו של חודש אב, אנו משתדלים לפשפש במעשינו ולתקן את חטאי אבותינו. ואכן, אם תחילתו של חודש אב עומד בסימן שנאת חינם שהביאה לחורבן, הרי שאמצע החודש, יום ט"ו באב, עומד בסימן של "אהבת חינם".

אבל מהי בעצם "שנאת חינם" ו"אהבת חינם"? האם אנו שונאים מישהו בחינם? האם אנו אוהבים בחינם? גם לשנאה וגם לאהבה יש כמעט תמיד גורמים ברורים מאד. שנאה בין יחידים או קבוצות צומחת על רקע של יריבות, ובדרך כלל, כזו שמעורבת גם בפגיעה הדדית. גם אהבה, לחילופין, מתפתחת מתוך היכרות, קירבה, תמיכה הדדית ומסע משותף. היא משהו שנבנה ומתחזק בכלל לא "בחינם".

הפילוסוף היהודי-בריטי, סר ישעיהו ברלין, אמר פעם בשנינות כי אנטישמיות היא "לשנוא את היהודים קצת יותר ממה שנחוץ". התפתחות של יריבות בין קבוצות היא תופעה אנושית לא רצויה אך גם בלתי נמנעת. אפשר להבין, למשל, על מה יושבת העוינות הערבית ליהודים בישראל. אך יריבות לבדה אינה עדיין אנטישמיות. אנטישמיות היא ה"קצת יותר" – מה שמתווסף על היריבות עצמה. ברוח זו, ניתן לומר גם ששנאת חינם היא ה"קצת יותר ממה שנחוץ". אפשר להבין מדוע מתפתחת שנאה בין אנשים או קבוצות – כמעט תמיד יש לכך סיבות מובנות – אלא שלעיתים קרובות, אנו עושים מבצעי שנאה, ומוסיפים עוד 50% חינם.    

מנגד, כמו שניתן להוסיף וללבות את השנאה בחינם, כך גם ניתן לאהוב בחינם. לא לגמרי בחינם, אבל לאהוב גם שלא מוכרחים, גם שיש לנו סיבות טובות שלא לאהוב. ובמובן זה, דומני שט"ו באב הוא המודל של אותה "אהבת חינם".

לא רבים זוכרים היום, אבל ט"ו באב אינו יום הרומנטיקה היהודי, אלא היום שבו הסירו שבטי ישראל את החרם מעל שבט בנימין, שהוטל בעקבות סיפור פילגש בגבעה. בסוף ספר שופטים מופיע סיפורם המזעזע של האיש מהר אפרים ופילגשו שנקלעו ל"גבעה" – יישוב של בני בנימין.

לפי המסופר, איש לוי שהתגורר מהר אפרים הלך להשיב את אהובתו/פילגשו מבית אביה בבית לחם יהודה. הוא התמהמה בבית האב, ויצא לדרך באיחור. הערב התחיל לרדת, והאיש חיפש מקום ישוב לעצור בו ולהעביר את הלילה. הוא הגיע לישוב קטן של בני בנימין, שלא היו ביחסי ידידות, בלשון המעטה, עם שאר השבטים. האיש הגיע לגבעה, אך אף אחד לא פתח את ביתו לפניו והוא נשאר לעמוד ברחובה של עיר. עם ערוב היום, עובר שם איש זקן, שמוצאו גם הוא מהר אפרים. הוא פוגש את האורח ומכניס אותו הביתה.

הלילה יורד, וכמה בני בליעל המתגוררים במקום, מחליטים כי אותו זקן הפר את קוד ההתנהגות הלא-כתוב. הוא אירח את האויבים שלהם בבית והתייחס אליהם כמו אחים. הם צובאים על ביתו של הזקן, ודורשים ממנו להוציא את האורח החוצה, כדי שהם יוכלו להתעלל בו מינית. לבסוף, האיש שולח את פילגשו אליהם החוצה (כי נשים זה בסדר לאנוס...). הם מתעללים בה כל הלילה, ועם אור הבוקר, האיש מוצא את גופתה מוטלת על מפתן הבית ללא רוח חיים.

האיש אורז את מי שהייתה פילגשו על החמור שלו, חוזר לביתו, מנסר את גופתה לשנים עשרה חלקים ושולח נתח אחד לכל שבט בישראל. השמועה עושה לה כנפים, וזעזוע חסר תקדים פוקד את השבטים כולם:  וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ". השבטים מחליטים שבני בנימין הגדישו את הסאה בבדלנותם והם צריכים לתת את הדין.

הם מתאספים ומציבים אולטימטום לבני בנימין, להסגיר לידם את המעורבים בפרשת האונס. בני בנימין מסרבים לכך וכך נפתחת מלחמת אחים עקובה מדם, שבה נופלים עשרות אלפים מבני ישראל, אך לבסוף, הם מצליחים להכניע את בנימין ולהשמיד באופן אפקטיבי את מרבית השבט ולהרוס לחלוטין את הכפרים שלו, פרט ל-600 גברים שמצליחים לברוח.

להשתקם מחורבן בזכות אהבת חינם

מיד בסיום המלחמה, שבטי ישראל נודרים נדר, שלא להתחתן יותר עם בני בנימין, וכך להכחיד גם את ה-600 הנותרים, שלא יוכלו להקים משפחה עם נשים מישראל. אולם, רגע אחד לאחר מכן, אחרי שהדי הקרב נדמו והדם נרגע מעט, מגיעה גם החרטה: "וַיָּבֹא הָעָם בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל. וַיֹּאמְרוּ לָמָה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד".

וכאן מגיע הסיפור של ט"ו באב. שבטי ישראל רוצים לאפשר לבני בנימין מוצא מן הנדר, והם מארגנים פסטיבל מחולות בכרמים, שבו יוכלו בני בנימין "לחטוף" לעצמם נשים, בלי תהליך החיזור המסורתי, הכרוך באישורו של האב.

הסיפור כולו רצוף אכזריות בלתי נתפסת. ההתנהגות של בני בנימין, כמו גם התגובה של ישראל – שניהם מסמרי שיער. אנחנו מדברים כיום על קיטוב ושנאה בעם, אבל כיום, אפילו לגרועים שבאויבנו איננו מתנהגים כפי שבני בנימין התנהגו עם אותו אורח ופילגשו האומללה. כיוצא בו, גם החורבן שהמיטו ישראל על שבט בנימין הוא בלתי נתפס. מדובר בג'נוסייד. פשוטו כמשמעו. אמנם הייתה זו אשמת בני בנימין, שסירבו להסגיר את הפושעים וכך הפכו עצמם שותפים לפשע, אך עדיין – כך לא מתנהגים אפילו עם אויבים, קל וחומר אם מישהו שהוא בן העם שלך. כך או כך, החלק שאנו זוכרים מהסיפור הוא החלק היפה שלו – התשובה של שבטי ישראל והפתרון שהם מוצאים על מנת להחזיר לחיקם את שבט בנימין.

שבטי ישראל לא היו מוכרחים לדאוג לגברים שנותרו משבט בנימין. גם אם לאחר מעשה נבטה בהם חרטה על היד הקשה שבה נהגו, הם היו יכולים בקלות להצדיק את עצמם ולהטיל את האשמה על שבט בנימין. אחרי הכל, השנאה לבנימין בהחלט לא הייתה בחינם. בני בנימין קנו ביושר את היחס העוין כלפיהם. החמלה שגילו ישראל כלפי בנימין הייתה לגמרי "אהבת חינם". הם נזכרו בבנימין האח הקטן, בנימין שהוא חלק מהמשפחה, חלק מהעם, ובכו על ההתפתחות הארורה שהביאה למצב כה איום – מלחמת אחים שכמעט הכחידה את בנימין.

וכך, מתוך אהבת חינם זו, הם החלו במסורת היפה של ט"ו באב, היום שבו "הותרו שבטים לבא זה בזה", לפי דברי חכמינו, יום שבו מוסרות המחיצות הפורמליות, הסכסוכים, החשבונות, ואפשר להיזכר שאנו עם אחד, למרות הכל.

ואם תשעה באב הוא היום שבו אנו מקוננים על החורבן שהגיע מ"שנאת חינם", ט"ו באב הוא היום שבו עם ישראל הצליח להשתקם מהחורבן שהוא המיט על עצמו בזכות אהבת חינם.