איך אנחנו יכולים לשרוד ביחד כעם? כמו בנישואים וכמו במילואים

בשנים האחרונות התנפלו על החברה הישראלית בפתאומיות אלימה רצף של מכות. ממשלות רעועות נבחרו וקרסו, נגיף עולמי שיתק את המדינה, השסעים העמיקו לקיטוב שלא נראה כמותו, ולבסוף – טבח השביעי באוקטובר והמלחמה האיומה.

אולם, מתחת לפני השטח של רוב האירועים השונים, מסתתר יסוד משותף. הפגנות השישי באוקטובר ומלחמת השביעי באוקטובר אינם סיפורים שונים. אלו שני פרקים של אותו סיפור -  סיפור ההתבגרות והצמיחה של החברה שלנו. המלחמה היא פועל יוצא של השסעים בעם, והיא גם מהווה גורם חיצוני שמשפיע עליהם באופן דרמטי. אף שההשפעה המיידית של המלחמה הייתה להסיח את הדעת מן הריבים בעם, ברובד פנימי יותר היא פועלת דווקא הפוך - היא מוסיפה עוד פלפל חריף במיוחד לתבשיל הרותח של השינויים החברתיים. עכשיו כולנו יודעים שהריבים שלנו לא נשארים רק בתוך עצמנו: האויבים שלנו מריחים אותם ועטים על השלל. מכאן שהלחץ להגיע להבנות אמיתיות בתוך החברה שלנו מתגבר אפילו יותר, כי רק עתה מתחוור לנו עד כמה גבוהים המחירים שאנחנו משלמים. כולנו משתוקקים לפתרון, אך מה כבר אפשר לעשות? כל אחד מאמין באמת שלו, ולא משנה כמה אנחנו מנסים לשוחח ולהסביר את דעתנו כמעט אף פעם אנחנו לא מצליחים לשכנע - אנשים נשארים איתנים בדעתם. עכשיו שהדעות מתנגשות בחריקה כל כך צורמת, איזה סיכוי יש לחברה שלנו להינצל משנאת חינם ולהצליח להסכים?

לעניות דעתי, היציאה מהפלונטר אפשרית רק אם נצליח להבחין בהבדל הדק שבין ריב למחלוקת. שתי התופעות הללו כמעט זהות לחלוטין - בשתיהן יש שני צדדים שאינם משתכנעים אחד מן השני ונצמדים בדבקות ולעיתים בעקשנות לצד שלהם. אם כך, מה ההבדל ביניהם? זהות. בעלי הריב רואים את עצמם כצדדים שונים שנלחמים זה נגד זה בעבור האינטרס של הקבוצה האישית שלהם. בעלי מחלוקת רואים את עצמם כמשפחה אחת שנלחמים למען מטרה משותפת. במסכת אבות אמרו:״כל מחלוקת שהיא לשם שמיים – סופה להתקיים. ושאינה לשם שמיים – אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי...״.

הלל ושמאי היו שני החכמים הגדולים בתקופתם. קשה לדמיין צמד יותר שונה מהם. הלל ושמאי היו דמויות הפוכות עם תכונות אופי ואמונות שלכאורה מתנגשות – אך למעשה הם למדו ולימדו יחד, כיבדו ואהבו זה את זה. שלא תטעו – קשה לספור את כמות הוויכוחים הסוערים שלהם ושל תלמידיהם. ועדיין - זה לא מנע מהם לחיות יחד. כדי להדגים את היכולת שלהם להתעלות מעל למחלוקות, התלמוד מספר:״ אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין אלו פוסלין ואלו מכשירים (= מה שבית שמאי אומרים שאסור ופסול בית הלל אומרים שמותר וכשר, ולהיפך...) לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי (= למרות הכל, התלמידים של כל אחד מהם עדיין התחתנו עם בנות של תלמידים מהצד השני)״.

 איך הם הצליחו? מה הסוד שהלל ושמאי יכולים ללמד אותנו, החברה הישראלית המודרנית, בלחיות למרות הניגודים, המתחים והסתירות? ייתכן שהתלמוד מספר לנו על הנישואים בין בית הלל ובית שמאי לא רק כדי להמחיש את הגדולה שלהם, אלא כדי להעניק לנו תובנה עמוקה. נישואים הם לא רק תוצאה של הכבוד שבית הלל ובית שמאי רחשו זה לזה, הם גם האב טיפוס שממנו הם שאבו את ההשראה. הרי מה הם נישואים? חיבור בין שני זרים שמובדלים בדעות ובתכונות שונות, שאפילו אין ביניהם קשר דם, ולמרות הכל הם מצליחים לחיות יחד ולבנות בית משותף. בהסתכלות בדיעבד, הרבה פעמים להפתעתם, הם מבינים שדווקא השוני והמתח הם אלו שאפשרו להם לצמוח ולבנות את הבית באופן יציב וחזק יותר. זאת הייתה הגישה של הלל ושמאי: הם הבינו שהדרך הכי חזקה לבנות בית היא מתוך התמודדות עם השונה ממך. אולי זו הסיבה שהספר ההנלמד ביותר במסורת היהודית, התלמוד, מכיל בתוכו בעיקר מחלוקות. ההבנה הזאת היא שאפשרה לעם היהודי לשרוד 2,000 שנה בלי ממלכה ובלי צבא.

ועדיין, איך מיישמים את הלקח הזה בחברה הישראלית המודרנית? איך ההבנה הזאת, שהקיום שלנו תלוי בה בכזאת נואשות, תחלחל לעם? באופן מפתיע, יכול להיות שהפתרון שלנו נעוץ דווקא באסון – במלחמה. המילואים הם מיקרוקוסמוס של רוב החברה הישראלית. בזמן ששירתתי שם (כמעט חצי שנה מתחילת המלחמה), התנהלו המון שיחות בין החיילים. ״רק ביבי!״ לעומת ״רק לא ביבי!״, ״להחזיר את החטופים עכשיו!״ לעומת ״לא לסגת מעזה!״. השיחות היו חריפות, אנשים התרגשו, זעמו, ובסופו של דבר גם לא השתכנעו. רוב האנשים נשארו עם אותו דעה שאיתה נכנסו לשיחה. עם זאת, לאף אחד לא היה ספק שאם ייפלו טילים וכטב״מים במוצב - הקפלניסט ירוץ לחלץ את הביביסט הפצוע מתוך האש הבוערת. לאף אחד לא היה ספק שאם הקפלניסט יהיה תקוע בשמירה רעב, הביביסט יכין לו צלחת גדושה ומפנקת, ורק אחר כך ילך לאכול בעצמו. המילואים הם מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, אז למה שלא יהיה כך גם בכל המדינה? 

נדמה לי שזאת השפעה בלתי נמנעת של המלחמה. משרתי המילואים שחוזרים לביתם מפעפעים את התחושה הזאת הלאה. אמנם קשה לנו לראות זאת כשאנחנו עוד בלב הטורנדו של הצרות הרבות מספור, אך בסוף התחושה הזאת תתפשט ותקבל ביטוי רחב. אלו תהליכי עומק שאנחנו לא בהכרח יכולים למדוד, אבל אני מאמין שהעתיד יגלה עד כמה האהבה שלנו זה לזה התחזקה. בסוף האסימון ייפול – אנחנו יחד, קשורים בנישואים. החיים שלנו תלויים זה בזה, בחיבור של אהבה בין הגושים המנוגדים בתוך העם.