חנה השכנה לימדה אותי: יש דרך להנציח באמת אנשים יקרים שאיבדנו

לפני שנה וחצי נולדה בתי השנייה. יחד איתה נולדה אמא לשני קטנטנים שצריכה לתמרן בין מילוי הצרכים של בני הבית הקטנים (והגדולים) תוך כדי הניסיון להשאר חיונית ושפויה בצלה של מלחמה. המעבר מההורות לילד אחד להורות לשני ילדים היה לי קשה מאד וחוויתי גם סוג של דכדוך לאחר לידה. בתקופה הזו, אני זוכרת שבכל יום מחדש הייתי רואה על מסך הטלפון שלי את השם: ״חנה השכנה״ וזה האיר לי את היום.

חנה השכנה הייתה מתקשרת אליי בכל יום להציע לי עזרה, לשאול לשלומי והאם אכלתי ושתיתי היום, ולהזכיר לי שהיא גרה במרחק של ממש כמה בתים ממני ושהיא פה בשבילי. הידיעה שחנה חושבת עליי ומתעניינת בי והאפשרות שפתוחה עבורי להעזר בה ממש חיזקה ורוממה אותי בכל יום מחדש.

יום אחד חנה סיפרה לי שלאחר הפיגוע בו נרצחו לוסי די, אישתו של הרב ליאו די, ושתי בנותיהם מאיה ורינה, חנה שמעה את ההספד של הרב ליאו די ובו הוא אמר שלוסי ז״ל הקדישה חלק גדול מחייה לעזרה לנשים לאחר לידה.  ״אני לא הכרתי אותה״, היא אמרה לי, ״אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו כדי להנציח אותה ולאפשר לרוחה הטובה להמשיך להתקיים ולהפיץ אור כאן בעולמנו״. ואז היא אמרה: ״החלטתי גם אני להקדיש כל זמן שמתאפשר לי כדי לעזור לנשים אחרי לידה״.

השיתוף של חנה ריגש אותי מאוד וגרם לי להזכר במשבר שחוויתי אחרי שסבתא שלי נפטרה. סבתא רבקה שלי ז״ל נפטרה אחרי שהייתה בקומה חמש שנים ולצערי במהלך חמש השנים האלה היא כבר לא נראתה כמו סבתא רבקה שלי והיה לי קשה לבוא לבקר אותה ולראות אותה במצבה. כשהיא נפטרה הרגשתי צורך עז להנכיח אותה בעולם. מאחר והיא מאוד אהבה לכתוב שירים וסיפורים, מצאתי את עצמי גם כותבת המון, גם עליה ועבורה.

המציאות המורכבת שהעם שלנו עובר כבר אחת-עשר חודשים, לצערי, מאלצת אותנו להתמודד עם המון שאלות, כאב ומבוכה סביב נושא המוות. כולנו מוצאים את עצמנו בוכים וכואבים על מותם של גיבורים ושל אנשים שאולי מעולם לא הכרנו אבל אנו מרגישים כאילו הם תמיד היו ויהיו חלק מאיתנו. אני מוצאת את עצמי, כמו רבים אחרים, שואלת איך אני יכולה להיות ראויה להקרבה שהקריבו עבורנו. איך אני יכולה לאפשר להם להיות נצחיים ונוכחים כאן ביננו ברוחם הטובה? איך אני יכולה להוסיף עוד אור בעולם שיש בו כל כך הרבה כאב?

הספר ״הדרך לחיים של משמעות״ שמבוסס על משנתו של הרבי מלובביץ׳ עוזר לי לענות על כמה מהשאלות הכואבות שלי. בספר כתוב שהרבי מלובביץ׳ אמר שבצד הכאב והאובדן הגדולים שמתלווים למותו של אדם, עלינו לדעת שאותו אדם עבר לעולם האמת ועכשיו טוב לו. עם זאת, ברוחו הוא נמצא כאן איתנו וכדי להתחבר ולהנציח את נוכחותו עלינו לפעול בהשראת מעשיו הטובים והמסורת הטובה שהוא השאיר אחריו. בדיוק כמו שחנה השכנה החליטה לעשות.

קראתי על משפחות וחברים של נרצחי הנובה שבחרו להקים כל מיני ארגונים ולהמשיך להגשים את רשימת החלומות של יקיריהם שאיבדו, כדי להרבות בטוב בעולם ולהפוך את מותם לאירוע מכונן שמבקש להפוך את העולם למקום טוב יותר, עד כמה שניתן.

בצד הכאב הגדול שאנחנו חווים כעם, אני חושבת שהעולם שלנו מבקש להתקדם לעבר מציאות חדשה ומוארת יותר. כזו שבה אנחנו מאוחדים יותר, על אף ההבדלים בינינו. כזו שבה אנחנו קצת פחות חושבים על טובתנו האישית וקצת יותר על טובת האחר. אני חושבת שאם המתים יכלו לדבר זה בדיוק מה שהם היו מבקשים מאיתנו: ״תפעלו טוב בעולם. תגשימו חלומות. תושיטו יד לעזרתו של מי שזקוק ותרימו צלצול מדי פעם לשאול אם הוא זקוק לעזרה כי אולי קשה לו לבקש. ככה תאפשרו לנו להמשיך להתקיים והאור שיתפשט עוד יוליד עולם חדש. עולם של גאולה״.

אמן.

לכבודם.