איך מושכים חוטי זהב מהילדות שלנו כדי לחיות טוב יותר בבגרות?

כבר שבוע שאבא שלי ואני בקושי מצליחים לתפוס זה את זו בטלפון. הוא גר במרכז ואני בצפון, מפרידים ביננו 120 ק״מ ושתי מציאויות שונות לחלוטין. אני בעיקר מתרוצצת בין שני ילדיי הקטנים לבין הנסיון לתמרן ולאזן את שאר תחומי החיים והוא… הילדות שלו כבר גדולות ולרוב הוא מתמרן בהצלחה בין כל עיסוקיו ואפילו מתאמן כמה פעמים בשבוע (אני גאה בך, אבא!). בכל זאת, הצלחנו לדבר בשעת לילה מאוחרת כשהוא כבר חצי-רדום מעבר לקו. ״אבא, אני כותבת מאמר ואני צריכה שתספר לי על משהו שהיה לך קשה איתי כשהייתי ילדה...״ אני שומעת שהוא רוצה כבר לישון אבל הוא גם רוצה שהמאמר שלי יצא מוצלח ואני אקבל את מבוקשי וככה זה היה תמיד. אבא שלי תמיד תמך בי, תמיד got my back  (הביטוי הזה, משום מה, עובד לי טוב יותר באנגלית). אבל לא תמיד חוויתי את זה ככה.

אני זוכרת שנים שהרגשתי שאבא שלי מאוד ״קשוח״ איתי ואני זוכרת שלקח לי הרבה זמן להתבגר ולהבין שאותה ה״קשיחות״ הייתה דאגה כנה עבורי ורצון שאתקדם, שאצליח ושאחזור לדרך הישר כשסטיתי ממנה. אותה ה״קשיחות״ בנתה בי הרבה עוצמות וביטחון להצליח בחיי כמעט בכל דבר שנגעתי בו.

כשהתחלתי ללמוד את שיטת ימימה לפני כמה שנים קיבלתי כמתנת הרשמה חוברת-דיגיטלית של ימימה אביטל זצ״ל על הורות. אני זוכרת שימימה דיברה שם הרבה על תחושת האשמה שנלווית להורות, במיוחד כשאת אמא, ועל כך שאשמה יותר מעכבת מאשר בונה, יותר מכשילה מאשר מביאה להצלחות בהורות, ושאחת הדרכים לצאת מלופ האשמה ולהעניק לילדנו כלים לחיות חיים טובים היא: ״למשוך חוט זהב מילדותך״.

כילדים אנחנו חווים את העולם בצורה מאוד דיכוטומית וטוטאלית. שחור או לבן. אוהב או שונא. בעדי או נגדי. הכל או כלום. ״אם אבא צועק עליי זה אומר שהוא שונא אותי ולא אוהב אותי״, זה מה שילד עלול לחשוב ולתפוס בנקודת זמן רגעית מתוך תפיסתו הילדית. ככל שאנחנו מתבגרים, עם עבודת-חיים והדרכה נכונה, ניתנת לנו ההזדמנות לעבד את העבר ולהתבונן מחדש על מה שחווינו. לפתוח את תפיסת העולם הצרה והטוטאלית לכזו שהיא מורכבת ורחבה יותר. ״אבא צעק כי הוא דאג לי אבל הוא גם היה עייף ומוטרד, הוא עבד קשה כדי לפרנס את הבית והוא לא ישן טוב בלילה כי אני בעצמי הערתי אותו שלוש פעמים. אבא אחר כך מאוד התחרט על כך שצעק וניסה לפייס אותי אבל לא תמיד ידע איך. אבא תמיד עזר לי כשביקשתי עזרה ולכן המסקנה היא שגם ברגע שהוא צעק עליי הוא אהב אותי, דאג לי והיו לו רק כוונות טובות. הוא עשה את הטוב ביותר שלו״.

אנחנו מוכרחים לעשות את העיבוד מחדש הזה, אחרת נישאר תקועים בעבר שאותו, כילדים, לרוב פירשנו לא נכון ולא מדויק ואולי נשארנו עם חוויות קשות. אותן החוויות והרגשות סביבן עלולות ללוות אותנו לאורך חיינו בהווה, בין אם בזוגיות שלנו, בהורות שלנו ובכל מפגש שלנו עם המציאות. כשימימה ביקשה ״למשוך חוטי זהב מהילדות״ היא ביקשה את זה גם למען הקשר הבריא שלנו עם הורינו ובעקבות כך עם ילדינו, אבל גם בשביל הרווח הנקי שלנו. שנסכים לראות שהיינו אהובים בעבר, גם אם הורינו לפעמים עשו טעויות ולא היו מושלמים, ובכך נוכל להרגיש גם אהובים בהווה. אם נסכים לקבל את חוטי הזהב, את הטוב שהיה בגידולם של הורינו אותנו מהעבר, נצליח גם לכבד את טעויותיהם וחוסר מושלמותם וכך נוכל לאפשר גם לעצמנו להעניק חוטי זהב לילדינו בצד חוסר מושלמותנו.

״היה לי קשה עם זה שהיית בוכה המון ולרוב לא הבנו מה הסיבה״, אבא שלי ענה לשאלתי.

״ומה עשית כשששמעת אותי בוכה ללא סיבה מובנת?״ שאלתי אותו כמו מראיינת רצינית, ובגרוני כבר עולה חנק של דמעות כי אני כזו רגשנית.

״הייתי מנסה לעזור לך בכל דרך שהכרתי. חיבקתי אותך, ניחמתי אותך, ניסיתי להרגיע אותך״, הוא עונה וסכר הדמעות שלי נפרץ.

תודה לאבא

כילדה קטנה היו לי כמה עניינים בריאותיים כמו אסטמת-ילדים עד גיל 11 והרבה בעיות אוזניים. הייתי מצוננת לעיתים מאוד קרובות והייתי גם שובבה מאוד, כזו שנכנסת בחלונות ונופלת ומבקרת לא מעט במיון ילדים. היום כשאני אמא אני חושבת לעצמי כמה זה היה מאתגר להיות הורה של ילדה כמוני. כשאני מתקשה להכיל את הבכי של ילדיי (זה שאני מבינה את הסיבה שלו), אני יכולה להבין כמה זה היה קשה, מתסכל ומדאיג להכיל את הבכי שלי כתינוקת וכילדה, כשהסיבה גם לרוב לא הייתה ברורה (ולזאת נלווה החשש שאולי זה עניין בריאותי שטרם עלו עליו).

סיימתי את שיחת הטלפון עם אבא שלי ואמרתי לו: ״תודה״. זו הייתה תודה קטנה כזו.. תודה על שיחת הטלפון, אבל האמת שאני מודה לו עוד הרבה מעבר לזה. אני מודה לו שעל אף העייפות הגדולה, הוא נשאר לדבר איתי כדי שהמאמר הזה יושלם בהצלחה. אני מודה לו שהוא דאג לי כילדה ועשה כל מה שהוא יכול כדי לעזור לי. אני מודה לו שבזכותו ובזכות אמא שלי אני היום מי שאני. ואחרי השיחה שלנו, אחרי שמשכתי כמה חוטי זהב מילדותי, אני מודה לו עוד יותר שגם כשלא הצלחתי לראות את זה ואולי בעיניו נראיתי ככפויית טובה, הוא מעולם לא ויתר עליי והמשיך לתמוך, להאמין בי, ולעשות כל שביכולתו כדי שיהיה לי טוב.

אני מאחלת לעצמי שאצליח להיות הורה כזה עבור ילדי. בבוא העת, אני מקווה שגם הם יצליחו למשוך חוטי זהב מילדותם ולהבין עד כמה אני אוהבת ותמיד תמיד אוהב אותם.

תודה אמא ואבא.