מנדט ללא מנדטים: בגידתו ואטימות ליבו של המנדט הבריטי כלפי הישוב היהודי

מלחמת העולם הראשונה שינתה את מפת העולם. היה זה מאבק אדיר, שהתפרש על פני ארבע שנים (1918-1914), אשר העמידה את בנות הברית, בהנהגתן של צרפת, בריטניה, רוסיה ומאוחר יותר ארה"ב, מול המעצמות המרכזיות: גרמניה, אוסטרו-הונגריה והאימפריה העותומאנית התורכית. תוצאותיו של המאבק היו דרמטיות:

רוסיה הצארית נעלמה. במהלך המלחמה, ובמידה מסוימת בגללה, הצליחה המהפכה הרוסית, כשהיא יוצרת מדינה קומוניסטית, המוכרת בשם "הרפובליקה הסובייטית של ברית המועצות".

השליטה הגרמנית והאוסטרו-הונגרית על מזרח אירופה הגיעה אל קיצה. פולין, שלא התקיימה למעלה מ-100 שנה, לאחר שחולקה בין רוסיה, פרוסיה (גרמניה) ואוסטרו-הונגריה – קמה מחדש.

המזרח התיכון כולו, שהיה חלק מהאימפריה העותומאנית, חולק לשני חלקים גדולים. חציו נשלט בידי הצרפתים (המנדט הצרפתי), וחציו השני בידי האנגלים (המנדט הבריטי).

הצהרת בלפור

חשוב לזכור, שהאימפריה העותומאנית שלטה במזרח התיכון במשך כ-400 שנה, מאז המאה ה-16 ועד למאה ה-20. במשך תקופה זו, המדינות סוריה, לבנון, עיראק, ערב הסעודית, ויתר המדינות הערביות, כלל לא היו קיימות. תושבי אזורים אלו היו נתינים ערביים של האימפריה העותומאנית, שחיו בקהילות שבטיות מאורגנות.

המנדט הבריטי, הידוע גם בשמו "מנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה (א"י)", כלל, בין השאר, את שטחי האדמה מהגדה המערבית של נהר הירדן ועד לים התיכון, כמו גם את הגדה המזרחית.

כשהבריטים קיבלו את השליטה על ארץ ישראל, הפך לפתע חלום המולדת ליהודים מתקווה עזה למציאות אפשרית.

באותה תקופה חיו בארץ ישראל בין 85,000 ל-100,000 יהודים, מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-600,000 נפש. מרבית הערבים שחיו בארץ, היגרו אליה ב-30 השנים שקדמו לתקופה זו, כשהם נמשכים אחר מקורות התעסוקה שיצרו היהודים בבנייה ובחקלאות (נשים לב, שכאשר החלו היהודים לעלות לארץ ישראל בהמוניהם בשנת 1882, חיו בה פחות מ-250,000 ערבים).

דחיפה גדולה להקמת מדינה יהודית הגיעה מהרוזן ארתור בלפור (1930-1848), אז שר החוץ הבריטי, אשר בשנת 1917 הבטיח את תמיכת ארצו ברעיון היהודי. המצאתו של ד"ר חיים וייצמן את האצטון המלאכותי, עוררה במידה מסוימת את תמיכתו של בלפור ברעיון הציוני. המצאתו של וייצמן סייעה לבריטים במלחמה, בכך שאפשרה להם לייצר אבק שריפה נטול עשן.

הנה קטע מרתק משיחה מתועדת בין בלפור לוייצמן משנת 1906. בלפור טען שהיהודים צריכים לשקול את ההצעה שהציעו הבריטים, כ-3 שנים קודם לכן, להגר לאוגנדה במקום לארץ ישראל (באותה תקופה העותומאנים שלטו עדיין במזרח התיכון).

בתגובה ענה לו וייצמן: "האם היית לוקח את פריז במקום את לונדון?".

בלפור השיב: "אבל לנו כבר יש את לונדון", כשהוא מתכוון לכך שהיהודים צריכים לקחת מה שהם יכולים. קבצנים לא יכולים להיות בררנים.

בנקודה זו ענה לו וייצמן: "מר בלפור, ירושלים הייתה של היהודים כשלונדון עדיין הייתה בִּיצה".

דבריו גרמו לבלפור לעצור: "האם יש הרבה יהודים שחושבים כמוך?".

"אני מאמין שאני מבטא את מחשבותיהם של מיליוני יהודים, שאותם לעולם לא תראה, ושאינם מסוגלים לדבר בעד עצמם, אבל הייתי יכול לרצף בהם את רחובות המדינה שממנה הגעתי", ענה וייצמן.

"אם כך הדבר, יום אחד תהפכו למעצמה", סיכם בלפור.

תמיכתו של בלפור במולדת לעם היהודי מוכרת בהיסטוריה כ"הצהרת בלפור", שנמסרה במכתב ללורד רוטשילד ב-2 בנובמבר 1917. היא קבעה: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".

חודש לאחר מכן, בדצמבר 1917, הטורקים נכנעו ומסרו את ירושלים לידי הבריטים.

אך הצהרה זו, אין כוחה אלא בפיה. כאשר הגיעו הדברים לידי מעשה, היו לבריטים שיקולים ואינטרסים רבים להפר את הבטחתם פעם אחר פעם, כפי שעוד נראה.

הבטחות שווא

למרות תמיכתן של דמויות פוליטיות בריטיות מסוימות, משרד החוץ הבריטי וגופים אחרים, היו, בדרך כלל, הרבה יותר פרו-ערבים, והממשלה הבריטית החלה בשרטוטן של מדינות ערביות באדמותיה של האימפריה העותומאנית.

כך נוסדה עיראק בשנת 1921. הייתה זו מונרכיה, כשבראשה המלך פייסל אבן חוסיין, בנו של חוסיין, השָריף של מכה. מיד לאחר מכן החל נפט עיראקי לזרום אל המערב. בעיראק מצויים מרבצי הנפט השניים בגודלם בעולם לאחר ערב הסעודית, ואין כל פלא שהבריטים היו מעוניינים בקשר עם מדינה זו, כמו גם עם יתר המדינות הערביות העשירות בנפט.

מדינה נוספת עמה יצרו הבריטים קשרים הייתה ירדן. בשנת 1922 מִנּוּ הבריטים את עבדאללה אבן חוסיין, בן אחר של חוסיין שריף מכה, לתפקיד האמיר של המדינה החדשה, שנקראה תחילה טרנס-ירדן, ואחר כך ירדן. ירדן כללה כ-75% משטח המנדט הבריטי, אך הייתה מוגבלת לגדה המזרחית של נהר הירדן, ולא כללה אף חלק מהגדה המערבית.

מדוע נבחרו בניו של שריף מכה לשליטים במדינות אלו?

הבריטים ביקשו לקיים בריתות עם כל הממלכות הערביות. הם תמכו באִבן סעוד מחצי האי ערב, שלחם יחד איתם בטורקים. אבן סעוד זכה בערב הסעודית. אולם, משזה התרחש, היה על הבריטים לפצות את חוסיין, השריף של מכה בעצמו, האחראי על המקומות הקדושים לאסלאם, שאף הוא לחם לצד הבריטים כנגד העותומאנים במלחמת העולם הראשונה (בני משפחת שריף האשמית, בני שבטו של מוחמד, מייסד האסלאם, היו באופן מסורתי שומרי העיר הקדושה מכה). הבריטים היו מוכרחים להעניק לו ולבניו שטחים, לכן  נתנו לו את עיראק ואת טרנס-ירדן – מדינת הגדה המזרחית של נהר הירדן.

עבדאללה אִבן חוסיין, שקיבל את ירדן, לא התנגד ליצירת מדינה יהודית, ואף נפגש בחשאי עם חברים בסוכנות היהודית. על מתינותו זו שילם בחייו, כאשר נורה בהר הבית ב-20 ביולי 1951. אחיו, פייסל הראשון, שקיבל לידיו את השליטה על עיראק, היה מוכן אף הוא לחיות בשלום עם מדינה יהודית, ואף בירך על שובו של העם היהודי לארצו.

ועדיין, למרות כל אותן מדינות שיצרו ותחמו הבריטים, ולמרות הצהרת בלפור, לא הצליחו ליצור מדינה לעם היהודי.

מדוע לא? ובכן, הייתה אפליה בריטית ברורה לרעת היהודים, כפי שעולה בבירור לעיני מי שיפתח את סדרת החוקים שכונו "הספר הלבן", אשר הנפיקו הממשלות הבריטיות בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. הסיבות לאפליה זו:

על הבריטים היה לטפל בבעיה של רוב ערבי שחי במה שנותר מפלשתינה. הם הציעו תוכניות חלוקה שונות, שאת כולן דחו הערבים. חברים רבים בממשלה הבריטית ובצבא היו אנטישמים בעליל, והייתה להם גישה פטרונית כלפי הערבים.

לערבים היה נפט, ואנגליה הייתה זקוקה לנפט.

בניתוח הסופי, היה על הבריטים לבחור במה ששירת הכי טוב את האינטרס שלהם. הרגעת עשרות מיליוני ערבים נתפסה בעיניהם כחשובה יותר מהצלתם של כמה מאות אלפי יהודים, למרות שהדבר נגד את תנאי המנדט הבריטי שקיבלו מהאו"ם בשנת 1922.

בינתיים המשיכו היהודים, שלא ידעו על תכניתם של הבריטים לחזור בהם מהבטחתם, לעלות ארצה.

העלייה השלישית (בין השנים 1919 ו- 1923) הביאה כ-35,000 יהודים לארץ ישראל, והרביעית (בין 1924- 1928) הביאה עוד כ-80,000 יהודים. העלייה החמישית, בין השנים 1939-1929, כשהיטלר עלה לשלטון בגרמניה, הביאה ארצה עוד כ-250,000 יהודים נוספים.

פרעות ערביות

הערבים הבהירו היטב שאינם מתכוונים לקבל בשקט הקמת מדינה לעם היהודי. באוגוסט 1929, בעקבות הסתה של המטיפים במסגדים, פרצה סדרה של פרעות, המכונות "פרעות תרפ"ט", במהלכן נרצחו יהודים רבים.

בהיסטוריה של הניו-יורק טיימס נכתב על אותה תקופה: "מאורעות אוגוסט 1929 הוצתו בירושלים בעקבות שמועה שהפיצו המנהיגים הערביים, שהיהודים עומדים להרוס את מסגד אל-אקצא, המקום השלישי בחשיבותו לאסלאם. הלחימה התפשטה במהירות בכל פלשתינה. הטבח הנורא ביותר היה בחברון, הקדושה גם ליהודים וגם למוסלמים, בה נשחטו כ-67 יהודים אורתודוכסים: גברים, נשים וטף – בידי ערבים, ו-50 נוספים נפצעו. הכתב, פייר וואן פאסן, תיאר את האימה שחזה לאור המנורה בבית המדרש בחברון: 'התלמידים הנרצחים בחצר, הגברים המתים בבית הכנסת, צוואריהם משוספים וגופותיהם מחוללות'. עד שחזר הסדר אל כנו, נהרגו כ-133 יהודים וכ-399 נפצעו".

בשנות ה-30 התקיימו פרעות ומעשי טבח נוספים, בעיקר ביפו ובחברון. בתגובה, כינסו הבריטים את "ועדת פיל", במטרה לבדוק את המצב בארץ, אשר ביטלה כמעט לחלוטין את הצהרת בלפור, שהבטיחה במקורה בית לאומי ליהודים. ביולי 1937, הוציאה ועדת פיל דו"ח שהמליץ, שהיהודים יקבלו מדינה קטנה שתכלול רצועת קרקע צרה לאורך חוף הים התיכון, ושטח זעיר נוסף בצפון, הגובל בצידה המערבי של הכנרת.

בעיני הערבים היה זה יותר מדי. הערבים הגיבו להמלצותיה של ועדת פיל במרד, שנמשך עד לשנת 1939. את המרד הערבי הוביל חאג' אמין אל חוסייני (1974-1893), אותו מינו הבריטים למופתי של ירושלים.

מעניין לציין, שנוסף על מאות היהודים שרצחו הערבים, נהרגו כ-3,000 ערבים במרד זה בידי ערבים אחרים ובידי הבריטים. עם כל הביקורת הבריטית על מדיניות ישראל כיום, באותה תקופה לא התביישו הבריטים במאמציהם לדכא את המהומות באלימות רבה. הם הנהיגו, לראשונה, את מדיניות הריסת הבתים, והשתמשו בארטילריה להפגזת ערים מרדניות.

המרד הערבי דוכא לבסוף, והמופתי ברח תחילה לביירות, ולאחר מכן לאירופה, שם הפך לבעל בריתו של אדולף היטלר, כשהוא מארגן יחידת ס.ס. בוֹסנית במטרה להרוג את יהודי הבלקן. לאחר המלחמה הוא נלכד אך נמלט. אל חוסייני היה מעורב מאוחר יותר בהסתה ובטיפוח אלימות, כולל ההתנקשות בחיי עבדאללה מלך ירדן בשנת 1951. הוא נפטר בבירות בשנת 1974 (פייסל חוסייני, נציג אש"ף בירושלים, שמת מהתקף לב בשנת 2001, היה מבני משפחתו).

גזר דין מוות

הבריטים לא שמרו את ההבטחה שנכללה בהצהרת בלפור, ואף לא קיימו את הבטחתם לקבל את המלצותיה של ועדת פיל.

הם אכפו רק אחת מהמלצותיה של ועדת פיל – הגבלת ההגירה היהודית לארץ לכ-15,000 יהודים בשנה - למשך חמשת השנים הבאות (1943-1939). כך גזרו על היהודים להישאר תחת שלטון הנאצים, באופן בו לא יוכלו למצוא מפלט אף בארץ מולדתם.

הבריטים פעלו כך מתוך ידיעה מלאה למה שהנאצים מעוללים ליהודים. היה זה לאחר חוקי נירנברג וליל הבדולח. למרות כל זאת, סגרו את פתח המילוט היחיד שהיה מציל את חייהם של מיליוני יהודים.

היהודים היו נואשים וניסו להגיע ארצה באופן לא חוקי. בתגובה, קבעו הבריטים הסגר ימי כדי למנוע את כניסתם.

יהודים רבים הצליחו לעקוף את הסגר. על פי ההערכות, כ-115,000 יהודים הצליחו לעלות ארצה, למרות מאמציהם של הבריטים. אבל, מספר זה מועט מאוד בהשוואה לששה מיליוני היהודים שנטבחו בשואה, אשר לא יכלו למצוא מקום מפלט באף מדינה – כולל ארץ ישראל – לאחר שהבריטים מנעו זאת.

בינתיים, התמזגו קבוצות הזרם הציוני המרכזי בארץ ישראל אל תוך הסוכנות היהודית, שבראשו עמד דוד בן-גוריון. הבריטים הכירו רשמית בסוכנות היהודית כמייצגת את שאיפות היהודים, וזאת השתדלה שלא להסית כנגד הבריטים בגלוי. ברם, לסוכנות היהודית היה ארגון מחתרת צבאי בשם "ההגנה", שניסה להגן על הישובים היהודיים מפני הערבים. הבריטים כמעט ולא פעלו בנושא זה, ולאמיתו של דבר, אף מנעו מהיהודים להתחמש.

היו ציוניים אחרים, אשר חשו שהסוכנות היהודית פייסנית מידי בהתייחסותה לבריטים. על פי הבנתם, הבריטים הפרו הבטחה אחר הבטחה שנתנו ליהודים, וצידדו בערבים בגלוי. לכן גרסו, שהיהודים צריכים ליזום פעולות נועזות יותר. אחד מבעלי גישה זו היה זאב ז'בוטינסקי (1940-1880). ז'בוטינסקי, שמוצאו מאודסה, התנתק מהזרם המרכזי של התנועה הציונית, ובשנת 1923 ייסד את ברית הציונים הרוויזיוניסטים. משנת 1936 ואילך, דחף ארגון זה לפינוי יהודי מזרח אירופה לארץ ישראל. אילו היו הבריטים מתייחסים לתחינותיהם, היו יהודים רבים יכולים להינצל מהשואה האיומה. בתקופה ההיא הפך ז'בוטינסקי גם למפקד העליון של תנועת המחתרת, שנקראה: הארגון הצבאי לאומי בארץ ישראל - "האצ"ל", אשר כונה "הארגון".

במאי 1942, הגיע מרוסיה מנחם בגין (1992-1913), לימים ראש ממשלת ישראל, ונטל את הנהגת "הארגון", שאחז בגישה קיצונית בהתייחסותו לבריטים ולתקיפות הרצחניות של ערבים כלפי יהודים.

קבוצה קיצונית אף יותר מהאצ"ל, פרשה מהארגון, וכינתה עצמה: לוחמי חירות ישראל – ה"לח"י", שכונתה בפי הבריטים "הכנופיה של שטרן", על שמו של מייסדה, אברהם שטרן (1942-1907). יצחק שמיר, לימים אף הוא ראש ממשלת ישראל, היה מראשי מנהיגיה.

כשהסובלנות היהודית לשלטון הבריטים דעכה, בעקבות חורבן יהדות אירופה בשואה, פתחו הקבוצות הקיצוניות בהתנגדות אלימה כלפי הבריטים. בשנת 1946, פוצץ הארגון אגף במלון המלך דוד בירושלים, שבאותו זמן שכנה בו מפקדת הרשויות הבריטיות בפלשתינה. האזהרה המוקדמת של אנשי הארגון אמנם התקבלה, אך הבריטים בחרו להתעלם ממנה. מנחם בגין ציטט את אחד הפקידים הבריטים, שבכוונה תחילה סירב לפנות את הבניין: "אנחנו לא מקבלים פקודות מהיהודים". כתוצאה מכך, המחיר שגבה האסון היה גבוה: 91 הרוגים ו-45 פצועים. בנפגעים היו כ-15 יהודים. בנוסף לפיצוץ המלון, האצ"ל תלה שני חיילים בריטיים בדרגת סמל, וביצעו פריצה נועזת מכלא עכו, בו החזיקו הבריטים פעילי מחתרת יהודיים רבים.

הבריטים ההמומים, שגאוותם נפגעה, לא ידעו את נפשם מתעוזתם של היהודים.

תגובתם בו תבוא.