להלחם בעזה ולהישאר בני אדם – ואיך זה קשור לשירותי שדה מחוץ למחנה

מה שקורה בוגאס נשאר בוגאס, אומר הסלוגן המפורסם. משפט זה התפרסם בעקבות קמפיין של רשות התיירות של לאס וגאס, ששאפה להפיץ את הבשורה לפיה בלאס וגאס אתה יכול לחגוג ולהתהולל כרצונך – ובאופן דיסקרטי.  

בתקופה האחרונה יצא לי לדבר לא מעט עם חברים שחזרו מהלחימה בעזה. הם סיפרו פה ושם סיפורים. שיתפו מעט בחוויות. אך כאשר ניסיתי לתשאל אותם בצורה יותר מפורטת על החוויות שלהם במלחמה, קיבלתי תחושה שבדומה שלוגאס, גם אצלם מה שקרה בעזה נשאר בעזה. הם לא הרגישו בנוח לדבר על המלחמה, משל הייתה עולם אחר, רחוק וזר.

ועד כמה שזה נשמע הזוי, יש דמיון מסוים בין עזה לוגאס – בין יציאה למלחמה בטריטוריה זרה לביקור בעיר החטאים האסורה בלב המדבר.  בשני המקרים, אנחנו יוצאים מהתחום המהוגן של האזרחות אל מקום שכביכול נמצא מחוץ לחוקים הרגילים של הציוויליזציה.

מה שעומד מאחורי המשפט "מה שקורה בוגאס נשאר בוגאס" הוא התפיסה שישנם מקומות שאינם חלק מהמסגרת המוכרת של האזרחות הטובה, שבהם לא חלים הנורמות הנוקשות של חיי היומיום. כשאנחנו מגיעים לוגאס, אנו כביכול משהים את ה"אני" המהוגן שלנו, משאירים אותו מחוץ לגבולות העיר, ויוצאים לחוויה שלא באמת נדבקת בנו. הקרנבליות המשוגעת, ההימור המטורף, השתייה המוגזמת, ההתפרעות הזימתית – כל אלו אינם חלק ממנו, אינם באמת מי שאנחנו. הם חלק מ"מה שקורה בוגאס" – מקום אחר, מוזר, שונה, שאינו חלק מהסדר הטוב של החברה.

באופן מוזר, למרות שמלחמה בארץ אויב היא הסיטואציה האנושית השונה באופן הקיצוני ביותר מאווירת הפיס-אנד-לאב של ואגס, גם שם יש איזו יציאה מהסדר הרגיל של החיים והחברה. ביציאה למלחמה ישנה הרגשה שאנו משהים את האני הנורמלי שלנו בחוץ, מפקידים אותו בשטחי הכינוס, יחד עם הפלאפונים והבגדים האזרחיים, ועוברים למקום שבו לא חלים הכללים הרגילים. באיזו סיטואציה אחרת מותר לאדם להחזיק נשק ולירות לעבר בני אדם אחרים במטרה להרוג? מלחמה מתירה את האיסור החמור ביותר בחברה מתוקנת, אבן הפינה של הסדר החברתי – האיסור על רצח, הגבלת האלימות.

לפיכך, יציאה למלחמה טומנת בתוכה סכנה מוסרית: שעת המלחמה עלולה להיות שעה של התרת רסן, התפרקות הסדר הטוב של הציווליזציה. אחרי הכל, אין אף דבר נורמלי ותקין במצב של החייל. הוא נמצא באתרי הרס, עם עשן, אש וחורבן מכל עבר. אין במקום זה מים זורמים. הוא אוכל מזון מתוך קופסאות שימורים. הוא ישן לעיתים על הארץ עם לבוש צבאי מלא והוא נעקר מכל מה שמארגן את חיי היומיום. האם במצב זה עדיין חלים כללי המוסר של החברה האזרחית?

מלחמות הם דבר שאף אדם טוב אינו רוצה בהם. אף אחד מאתנו לא שש לעזוב את הבית שלו ואת משפחתו ולחצות את הגבול לארץ אויב. יצאנו אל המלחמה מתוך רצון בשלום. הכניסה אל הסכנה נובעת דווקא מתוך רצון בביטחון. החיכוך עם המוות מגיע דווקא מתוך אהבת החיים. אך למרות כל זאת, למרות שאין מלחמה צודקת מזו שיצאנו אליה בעזה, עדיין, מלחמה היא מלחמה. גם אם החייל יוצא למלחמה עם המורל הגבוה ביותר, חדור בתחושת שליחות ובתודעה מוסרית נעלה, הזמן בשטח עושה את שלו. הקרע בנפש שהמלחמה עלולה להשאיר אינו מתחשב בהכרח במידת הצדק שלה.

להישאר בני אדם

האם יש דרך להגן על הנפש מפני ההשחתה של המלחמה?

בפרשת השבוע האחרונה, מופיעה הנחייה מעניינת לחייל היוצא למלחמה, שמתייחסת לדעתי לחשש זה בדיוק – השחתה מוסרית בעקבות המלחמה – ומבקשת למנוע אותו על ידי תזכורת קטנה.

הפרשה פותחת ואומרת: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". אוקיי. זוהי תזכורת כללית שתמיד חשוב לשמור בלב, אבל כאמור – רצון טוב אינו בהכרח מספיק. הדברים הרעים במלחמה פוגשים אותנו גם אם אנו משתדלים להישמר מהם. אך התורה ממשיכה ונותנת הנחייה קטנה, שנראית אולי שולית, אך טמונה בה לדעתי חכמה רבה. הנחייה זו נוגעת לעשיית הצרכים בשעת מלחמה:

 וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ.

התורה מנחה את חיילי המחנה להתקין להם מקום מסודר לעשיית הצרכים, שירותי שדה, במקום מסומן מחוץ למחנה: "יד תהיה לך מחוץ למחנה". בנוסף, היא מורה לחייל להוסיף לציוד האישי שלו ("אזנך") יתד קטנה, שהמטרה שלה היא כיסוי הצרכים. הסדרה של עשיית הצרכים בצורה מכובדת – זוהי הדרך שבה התורה מבקשת להגן על החייל מפני ההשחתה של חיי המחנה. והפרשה חותמת:  

 כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ. 

דומני שמאחורי הנחייה קטנה זו מסתתרת חכמה רבה. עשיית צרכים באופן לא מסודר אינה העבירה המוסרית החמורה ביותר שחייל יכול לבצע. ההיסטוריה מלאה במקרי ביזה, אונס, השחתת רכוש מיותרת ועוד על ידי צבאות פולשים. זוהי כמעט הנורמה, שקשה למצוא צבאות שניצלו מהם לחלוטין, גם אלו שלחמו את המלחמות הצודקות ביותר. אולם, דווקא הנחיה קטנה זו לוכדת את הדבר שקל ביותר לשכוח בשעת מלחמה – שמה שקורה בעזה לא נשאר בעזה. שגם בעזה, גם בזמנים ובמקומות הקיצוניים ביותר, אנו עדיין בני תרבות.

ההנחיה להקפיד על עשייה מכובדת ומסודרת של צרכים משמרת את הזיכרון של הציוויליזציה גם בלב הכאוס של המלחמה. כי הרי הדבר הראשון והקל ביותר לוותר עליו במצב מלחמה הוא ההגיינה. האם במצב שבו אין מים זורמים, אין אוכל מבושל, אין מיטה ואין בית אפילו – האם דווקא צחצוח שינים הוא הדבר החשוב ביותר? ולמה לא לעשות צרכים בכל פינה שניתן למצוא, אם גם כך אנו חיים בלב עיי חורבות שנדמה כי נלקחו מתוך סרט אפוקליפטי?

אבל דווקא הדברים האלו, הקטנים לכאורה, הם אלו שמזכירים לנו שאנו בני אדם, שאנו שייכים לציוויליזציה, ומזכירות לנו גם במצבי הקיצון החריגים ביותר, לשמור על צלם האדם שלנו ולא להידרדר חלילה להשחתה מוסרית.