מלחמת יום-הכיפורים: ישראל מופתעת מהתקפת מצרים וסוריה ביום הקדוש ביותר בלוח העברי

מאז הצבעת האו"ם על תכנית החלוקה בנובמבר 1947, ישראל קראה בעקביות למדינת ערב לחיות עמה בשלום, אך הצעותיה נדחו פעם אחר פעם. ב-14 במאי 1948, יום הכרזת המדינה, הצהיר דוד בן גוריון:

"אנו קוראים - גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת-ישראל, לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה, על יסוד אזרחות מלאה ושווה, ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה... אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו".

התשובה לא אחרה לבוא. למחרת, ביטא עזאם פאשה, מזכ"ל הליגה הערבית, את הגישה הבלתי מתפשרת הערבית כלפי המדינה היהודית הצעירה:

"תהיה זאת מלחמת שמד וטבח מזהיר, שעליהם ידברו כמו שמדברים על הטבח המונגולי ומסעות הצלב".

מיד לאחר ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, קיבלה ממשלת ישראל, והעומד בראשה, לוי אשכול, את החלטת האו"ם 242, והציעה להחזיר את השטחים הכבושים למדינות הערביות תמורת שלום. באוגוסט 1967, דחתה הליגה הערבית את ההצעה עם שלושה לָאוִים צורמים:

לא לשלום עם ישראל - לא למשא ומתן עם ישראל - לא להכרה במדינת ישראל.

מלחמת יום הכיפורים

בין מרץ 1969 לאוגוסט 1970, יזמה מצרים מלחמת התשה נגד ישראל לאורך תעלת סואץ. המצרים הפגיזו עמדות ישראליות וישראל השיבה. עימות "שקט" זה עלה בחייהם של 200 חיילים עד שהושגה הפסקת אש.

שלוש שנים מאוחר יותר, ביום כיפור שנת תשל"ד, 6 באוקטובר 1973 , היום הקדוש ביותר בלוח העברי, צבאות מצרים וסוריה פתחו יחדיו בהתקפות מאסיביות בדרום (אזור תעלת סואץ) ובצפון (רמת הגולן). מנהיגי ישראל היו אמנם מודעים להכנות מצרים וסוריה לקראת לחימה, אך הופתעו לחלוטין מההתקפה הפתאומית. צבאות ערב הפולשים פרצו את עמדות ההגנה החלשות והלא מאוישות כראוי של ישראל, וזרמו אל תוך סיני והגולן.

מצרים וסוריה למדו את לקחי מלחמת ששת הימים, והשקיעו רבות באימוני חייליהם ובציוד צבאותיהם בכמות אדירה של טילים נגד מטוסים וטנקים. שלא כמו במלחמת ששת הימים, בה ישראל השיגה עליונות אווירית תוך שלוש שעות, הפעם מטוסי הקרב הישראלים סבלו אבדות כבדות ביותר מטילי קרקע-אויר, וכוחות השריון הישראלים נפגעו אנושות מטילי כתף של האויב.

למרות עיכובים ראשוניים, הצליחה ישראל לגייס כוחות מילואים, ובהתקפותיה המוצלחות - לא רק שהניסה את הצבאות הפולשים, אלא גם הסבה להם נזק כבד ביותר. תוך כדי מתקפה התחולל מפנה דרמטי, וישראל פלשה למצרים ולסוריה. כוחות השריון הישראליים היו בדרכם לקהיר ולדמשק, ורק איומי התערבות סובייטים הביאו לסיום הלחימה ב-24 באוקטובר.

היה זה נצחון גדול, אך במחיר כבד. כ-2,378 ישראלים נפלו במלחמת יום הכיפורים (לעומת 766 במלחמת ששת הימים), והבטחון העצמי של ישראל התערער מאוד. האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים נעלמה, ואת מקומה תפסה תחושת אבל קשה, שליוותה את ישראל עוד שנים רבות.