במילים שלהם: מיזם הזכרון שאסף כחצי מיליון הודעות מהשביעי באוקטובר

שנה לשבעה באוקטובר. 365 ימים בדיוק מאז אותו טבח נורא, הגדול ביותר שידע העם היהודי מאז השואה. אלא שהפעם האירוע טראגי התרחש על אדמתנו הריבונית, אל מול אויב אכזר ומפלצתי, בני בליעל אשר כל קשר בינם ובין אנושיות הינו מקרי בהחלט.

השעות הראשונות של אותה מתקפה שהותירה מדינה שלמה בהלם מוחלט, כללו נתק כמעט מוחלט בין התושבים המבוהלים בכל יישובי העוטף והדרום. למעשה, אמצעי התקשורת היחיד באמצעותו ניסו לתאר את שהתחולל, תוך ניסיון נואש לזעוק לחילוץ או לעזרה היה באמצעות התכתבויות ווטסאפ. בחלק מן המקרים אלו היוו מוצא אחרון כדרך הימלטות, בעוד שבמקרים מצמררים אחרים אלו היו למילים האחרונות אותם כתבו בחייהם.

מתוך הכאב והצער הקשים מנשוא שחוו תושבי העוטף באותו בוקר ארור, נולד מיזם זיכרון 710, שמטרתו להנציח את אירועי השביעי באוקטובר על ידי איסוף ראיות דיגיטליות מתושבי הנגב המערבי והיישובים אשר חוו את התופת – הודעות, תמונות, סרטונים, לצד כל תיעוד אחר שיאפשר להעביר בצורה אותנטית את זיכרון הנרצחים, את סיפורי הגבורה, התושייה והערבות ההדדית.

אחת מבין ההוגות של אותו מיזם היא לילך שמיר, אותה ניתן להגדיר כמי שחיה ונושמת את העוטף מאז ומעולם. היא נולדה וגדלה בקיבוץ עין השלושה ומתגוררת מזה כשני עשורים במושב אוהד המשתייך למועצה האזורית חבל אשכול. 'בחייה הקודמים' של לפני השביעי באוקטובר, עסקה לילך, אמא ל-4 ילדים, בניהול פרויקטים ומיזמים מסוגים שונים. אלא שה'שבת שחורה' לה אנו מציינים בדיוק שנה, הותירה אותה כמו אלפים רבים מהאזור מול מציאות בלתי נתפסת, שהחלה בחרדה קיומית ובמאמצי הישרדות, ובהמשך בניסיונות שיקום ושמירה על הקהילה בה היא חברה.

"כמו כל עם ישראל, גם אני התעוררתי באותו בוקר ב-06:29 לרעש האזעקות. כמשפחה ותיקה בעוטף, היינו למודי ניסיון לסיטואציה הזו. אני זוכרת את עצמי רצה ודופקת בדלתות החדרים של הילדים, מעירה את כולם ורק אז קולטת שהבן הגדול שלי, חייל בסדיר, בכלל לא נמצא בבית, אלא אצל חבר בקיבוץ חולית וללא נשק. עוד לפני שהספקנו לחשוב, החל ירי בלתי פוסק ובומים מכל עבר. שהינו בממ"ד בערך כ-5 שעות, כשבמקביל אני נמצאת על הקו עם הבן שלי שפשוט מתחנן שנבוא לקחת אותו. תחושת חוסר האונים הזו שאתה לא יכול לסייע לבן שלך, זה אולי הדבר הכי קשה שחוויתי בחיי. רק ב-20:30 של אותו ערב הגיעו לחלץ אותו. רגע המפגש איתו וההבנה שהוא הצליח לשרוד את האירוע הזה הוא משהו שככל הנראה אקח איתי עד יומי האחרון".

על אף הפחד והמציאות שהשתנתה בין רגע ללא הכר, לילך ששימשה בעבר כחברת צוות החירום היישובי במושב וכאחראית על תחום התקשורת, הפגינה אורך רוח באותו בוקר, אותו היא מתארת בהרחבה. "מתוך הממ"ד פתחתי מספר קבוצות ווטסאפ לפי שכונות. המטרה הייתה לוודא מי נמצא במושב ולהזהיר מפני מה שמתרחש. בהמשך ההתכתבויות הללו היו עם מחלקת הרווחה במועצה האזורית נגב, במטרה שתקלוט את כל המשפחות במושב. למעשה, אנחנו היינו היישוב היחיד בעוטף שביצע פינוי מסודר, כולל יציאה בדרך עוקפת מהשדות. בהמשך במשך ארבעה חודשים התגוררנו בקיבוץ משאבי שדה, לשם נקלטו משפחות מלמעלה מ-12 יישובים בעוטף. אני עסקתי לאורך התקופה הזו בניהול כל חיי התושבים, אופרציה שלמה של חינוך, בריאות, מזון, פנאי ועוד".

לילך ומשפחתה עדיין לא שבו לביתם, לאחר שהחליטו כלשונם 'לקחת שנה בחוץ' מהעוטף. עם זאת, היא מציינת בראיון מיוחד עבור VLU עד כמה היא מתגעגעת הביתה. "אחרי שנה שאני לא בעוטף, גיליתי עד כמה אני מחוברת לבית שלי באשכול, ובעיקר לאנשים ולקהילה שחיה בו. במהלך אותה שבת איבדתי מעל ל-60 אנשים שאני מכירה ממעגלים שונים. עם כל הצער והכאב, אני בוחרת להסתכל באופטימיות קדימה עם המון תקווה שנשוב להפריח את האזור. אין לי ספק שנצליח בכך".

'לא הלכנו כצאן לטבח'

בחזרה לזיכרון 710. לילך, יחד עם יניב הגי, חבר קיבוץ בארי וידיד קרוב, החליטו כבר למחרת הטבח הנורא, כי יפעלו בכל דרך על מנת להנציח את האירוע הטראגי וההיסטורי שחווה העוטף. 

"צריך להבין שכל היום הזה התנהל אך ורק כמעט בווטסאפ. זו הייתה דרך התקשורת היחידה בין הממ"דים, בין חברי כיתות הכוננות וצוותי החירום. יש תושבים שאפילו הזניקו מטוסים לאוויר דרך הודעות. הרעיון היה להבין את החשיבות של שמירת ההודעות הללו, שכן זוהי ההיסטוריה והזיכרון שלנו".

דוגמה להתכתבות מה-7.10. באדיבות עמותת זיכרון 710

לילך מוסיפה לתאר את משימת ליקוט ההודעות שדרשה עבודה מאומצת, כמעט מסביב לשעון. "פיתחנו אפליקציה ששולפת את ההודעות מהתאריכים הספציפיים של השביעי והשמיני באוקטובר. תוך מספר חודשים בודדים הגענו לכחצי מיליון הודעות – מההודעות הטראגיות והמצמררות ביותר, ועד להודעות גבורה ולהודעות האינטימיות ביותר. בחודשים הקרובים אנחנו מתכננים לאגד את החומרים הללו לתוך מוזיאון וירטואלי, תוך שימוש בטכנולוגיות חכמות של בינה מלאכותית שיאפשרוcnh להנגיש את החומרים הללו לציבור".

שנה אחרי. את מרגישה שמשהו השתנה?

"שום דבר כנראה לא יחזור לעולם להיות כמו שהיה. אבל כאופטימיסטית חסרת תקנה, אם יש דבר חיובי שאני מנסה לקחת מכל האירועים הללו, היה העובדה שגיליתי כמה אנשים מדהימים חיים בעוטף. איך לא הלכנו כצאן לטבח, יחד עם הכוחות ותעצומות הנפש שגילינו. המילים החזקות ביותר שחוזרות על עצמן שוב ושוב בהודעות היו 'איפה הצבא'. גם שנה אחרי זה פשוט מצליח לקומם בכל פעם מחדש".

האם הפרויקט ממשיך גם בימים אלו?

"בהחלט. כל מי שחושב שיש לו מידע או חומרים ויזואליים כאלו ואחרים, כולל התכתבויות או הודעות מוזמן להעביר אלינו. כל הודעה שכזו היא עולם ומלואו ומבחינתנו. בסופו של יום, אנו מרגישים חובה להנציח את היקרים לנו ואת מה שעבר עליהם באותו היום. אנחנו לא רוצים להיזכר באירוע הזה רק כטרגדיה, אלא לתת את הבמה לתושייה ולערבות ההדדית של התושבים כאן. זה הסיפור שלנו".