מיירטי חץ 3 - הטכנולוגיה מסייעת אבל הרוח היא שמנצחת

חתימה מהירה על עסקת ענק: משרד הביטחון הישראלי הכריז על רכישת מיירטי חץ 3 מתוצרת התעשייה האווירית – מהלך שנשקל לאורך זמן אך יצא לפועל במהירות בעקבות איום הטילים הבליסטיים הגובר מתימן. העסקה משפרת באופן דרמטי את יכולות ההגנה האווירית של ישראל, אך יחד עם זאת חשוב להיזהר שהעוצמה הטכנולוגית לא תפיל אותנו פעם נוספת למלכודת השאננות שאליה אנחנו שוב ושוב נופלים.

לבני אדם יש זיכרון לטווח קצר, במיוחד כשמדובר באירועים כואבים. במלחמת יום כיפור, רק לפני חצי מאה, ישראל חוותה על בשרה את המחיר הקשה של ״קונספציה״ שהתנפצה לרסיסים. מיד לאחר המלחמה, היה נדמה שישראל למדה את הלקח. אמצעי הזהירות הוכפלו, והחשדנות הפכה לטבע שני. כל סימן מעורר דאגה היה מספיק כדי להניע גיוס מילואים, וכל לחישה זכתה לתשומת לב מודיעינית מוגברת. אך עם השנים, הדור שחווה את הטראומה על בשרו התחלף בדור חדש שלא ידע את יום כיפור מקרוב. וכך, במעין אירוניה נוראית, בדיוק באותן שנים שבהן הסרט ״גולדה״ הוקרן ברחבי המדינה, המזימה הזדונית של ה-7 באוקטובר נרקמה בשקט על-ידי חמאס בשעה שהצמרת המודיענית נרדמת בהקיץ. הנה כי כן: כך ממשיך להסתובב ולדרוס אותנו גלגל הייסורים של השאננות האנושית.

כאשר חכמת היהדות עוסקת בחוקים של המלוכה, ישנו ציווי משונה למדי (דברים, יז): ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ…רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים...וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד״. למה התורה מגבילה את המלך בצבירת סוסים, שבאותה תקופה היו שווי ערך לטנקים ולמטוסים? למה שהמלך לא ירבה לעצמו כסף וזהב? ציטוט דומה שיכול להאיר לנו את המשמעות של הפסוק הקודם, מתייחס לקשר ההדוק בין תחושת ביטחון מופרזת לבין שאננות ושחיקה מוסרית (דברים, ח):״פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת... ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלוהיך... ואמרת בלבבך: כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״. כאשר בני אדם נשענים על הכלים הטכנולוגיים והשפע החומרי שלהם במקום על ערנותם המוסרית והאנושית, הם מסתכנים באובדן המחויבות המוסרית שלהם וכושר ההבחנה שלהם במציאות המשתנה. הכלל הזה נכון לגבי עם שלם, ועל אחת כמה וכמה שהוא נכון לגבי מנהיגים מדיניים וצבאיים. הרעיון של מלך שלא ״מרבה סוסים״ מבטא מנהיגות שמכירה בכך שהניצחון במערכות החיים תלוי קודם כל במוטיבציה, ברוח, וביכולת להקשיב למציאות.

חייו הדרמטיים ומרובי התהפוכות של דוד המלך מדגימים את העיקרון הזה. בשעתו הגדולה ביותר – דוד לא נתן לשאננות לעוור אותו. כשצבאו ניצח את צבא ארם, כתוב (שמואל ב׳, ח): ״ויִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ, אֶלֶף וּשְׁבַע-מֵאוֹת פָּרָשִׁים, וְעֶשְׂרִים אֶלֶף, אִישׁ רַגְלִי; וַיְעַקֵּר (= השמיד) דָּוִד אֶת-כָּל-הָרֶכֶב… (מרכבות המלחמה)״. דוד בחר להרוס את מרכבות הסוסים של האויב במקום לקחת אותן כשלל, מתוך אמונה עמוקה בכך שהניצחון תלוי קודם כל ברוח. הגישה הזו הוכיחה את עצמה: הממלכה פרחה, גבולותיה התרחבו, והיא זכתה לביטחון ולשגשוג שעד אז לא נראו כמותם.

אכן, הפוטנציאל של מיירטי החץ הוא אדיר ונחוץ, אך אסור לנו לטעות ולחשוב שטכנולוגיה לבדה מספיקה. חכמת היהדות, ההיסטוריה והמציאות מלמדים אותנו שוב ושוב: עוצמתו האמיתית של עם טמונה לא רק בכוחו הפיזי, אלא בעיקר בערנותו, ברוחו ובמוסריותו. הטכנולוגיה יכולה לתמוך ולהעצים, אך לעולם לא תוכל להחליף את הבסיס.