"מרשעת" על המסך הגדול: שיעור על אחריות וחמלה

20 שנה לאחר ששבר את הקופות בברודווי, המחזמר "מרשעת" (Wicked) עושה את דרכו גם לקולנוע. הסרט, שייצא בשני חלקים, מציע חוויה ויזואלית מרהיבה לצד עלילה מרגשת בכיכובן של סינתיה אריבו ואריאנה גרנדה. הסרט הוא סוג של מבוא (שנכתב כמובן לאחר הספר) לעלילת ״הקוסם מארץ עוץ״. הפעם, במרכז הסיפור עומדת אלפבה - נערה חכמה בעלת עור ירוק שמגיעה לאוניברסיטה היוקרתית בארץ עוץ. אלפבה אינה כמו שאר הסטודנטים: מלבד המראה המשונה שלה, היא ניחנת ברגישות עמוקה לצדק חברתי, גם כשזה עולה לה במחיר אישי גבוה. היא מגלה במהרה שהמוסד אליו היא הגיעה אינו באמת שואף לקדם צדק או מוסר – אלא פועל מתוך אינטרסים צרים ומוסכמות חברתיות שטחיות.

הדמות השנייה שמככבת הסרט היא גלינדה, אותה מגלמת אריאנה גרנדה. גלינדה היא נערה פופולרית שמייצגת את כל מה שאלפבה איננה. למרות הפערים העצומים נרקמת חברות אמיצה בין השתיים, והעלילה מתמקדת בעליות ובמורדות של מערכת יחסים זו. השאלה שמהדהדת כל הזמן ברקע היא האם גלינדה תיכנע ללחץ החברתי שמדיר ומנדה את השונה, או שהיא תתגבר ותצליח לראות את המיוחדות שלה.

המסע של אלפבה מגלה את הצדדים הפחות מחמיאים של החברה, וחושף כיצד יחס קשה ומנוכר יכול להשחית דמות אידיאליסטית ומלאת תקווה ולהפוך אותה ל״מרשעת״. יש כאן מסר ברור: מה שאנחנו מכנים ״רוע״ הוא בעצם תוצר של מציאות עוינת. אנחנו, כחברה, מעצבים את דמותם של אנשים סביבנו – לחיוב או לשלילה. כשאנחנו בוחרים לשפוט, להרחיק או לדחות מישהו בשל שונותו, אנחנו לא רק מונעים ממנו להשתלב – אנחנו גם דוחקים אותו  לדרכים שייתכן ולא היה בוחר בהן לולא הדחייה.

אגדה מהתלמוד ממחישה כמה השלכות יכולות להיות ליחס שלנו כלפי האחר. לפי סיפור זה, ישו הנוצרי היה מתלמידיו של רבי יהושע בן פרחיה. אחרי שהעיר הערה לא מתאימה לגבי אישה מסויימת, רבו נידה אותו. כשהגיע פעם ישו אליו לבקש סליחה, סימן לו רבי יהושע שימתין כי היא באמצע קריאת שמע. ישו חשב בטעות שרבו מנדה אותו ולכן הלך ועבד עבודה זרה, ומשם רק חטא והחטיא את הרבים. התלמוד מסכם את הסיפור במוסר השכל חד וברור: ״לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת״ – גם כאשר דוחים תלמיד או אדם בשל מעשיו, חשוב להשאיר לו פתח לחזור בו. הדוגמה של יהושע בן פרחיה, שדחף את ישו הנוצרי בשתי ידיו ללא חמלה או תקווה לתיקון, משמשת כאזהרה. אמנם לא כל התנהגות שונה ראויה לקבלה אם היא נוגדת עקרונות מוסריים, אך גם בעת שמביעים תוכחה חשוב לעשות זאת מתוך חמלה ואחריות.

 התלמוד, בבחירתו לספר את הסיפור דווקא על ישו הנוצרי, שולח רמז עמוק על ההשלכות העצומות שיכולות להיות למעשינו. יחס מחמיר מדי, ללא מקום לחמלה או פיוס, עשוי לא רק לפגוע באדם אחד אלא גם ליצור קרעים ופיצולים שמשנים את מהלך ההיסטוריה. במקרה זה, דחייתו של ישו הנוצרי פתחה פתח ליצירתה של דת חדשה ומלאת עוינות ליהדות – ולסבל רב ליהודים במשך כאלפיים שנה.

הסרט ״מרשעת״ והאגדה התלמודית על ישו הנוצרי מציבים מראה חדה בפני החברה שלנו: היחס שלנו לאנשים סביבנו לא מסתיים באינטראקציה פשוטה – הוא יוצר גלים, מעצב דמויות, ולפעמים אף משנה את מהלך ההיסטוריה. אלפבה, הנערה עם העור הירוק והעקרונות החזקים, הופכת ל״מרשעת״ לא מתוך רוע מולד, אלא מתוך דחייה מתמשכת וחוסר הבנה. ישו הנוצרי, תלמיד שמוצא את עצמו מנודה ללא חמלה, עובר מהפך דומה ונגרר לדרך שאין ממנה חזרה. בשני המקרים, המציאות שהחברה בנתה סביבם הייתה הגורם שהוביל אותם לנתיבים שהפכו אותם ל״רשעים״ בעיני סביבתם. כשאנחנו דוחים אדם, בין אם בגלל השונות שלו או בגלל מעשיו, אנו חייבים לשאול את עצמנו: האם ההוקעה מוצדקת? ואם כן, מה אנחנו יכולים לעשות כדי להותיר פתח לשינוי וצמיחה? בכל אינטראקציה יש לנו כוח רב עוצמה: הבחירה בידינו אם לדחוף אדם לחושך או להאיר לו את הדרך חזרה.