גלינדה מול אלפבה: עם מי מגיבורות 'מרשעת' הייתם יושבים לקפה?

המחזמר 'מרשעת' הגיע בשבוע שעבר לבתי הקולנוע בישראל, וסחף את הקהל לחוויה מוזיקלית ואסתטית יוצאת דופן. מדובר בעיבוד מרהיב לסיפור מתוך העולם של הקלאסיקה הבדיונית ״הקוסם מארץ עוץ״, שאחרי 20 שנים של ריצה בברודווי הגיע גם לקולנוע.

במרכז העלילה עומדות שתי דמויות נשיות מרכזיות – גלינדה ואלפבה – המייצגות שתי גישות מנוגדות להתבוננות על החיים: גלינדה מסמלת את השטחיות וההתמקדות בחיצוניות, בעוד שאלפבה מביאה לידי ביטוי את החיפוש אחרי עומק ומשמעות רוחנית. גלינדה, שגדלה בבית מיוחס ולבושה בבגדים הכי וורודים ונוצצים שיש לאופנה להציע, מצליחה בקלות לתמרן את סביבתה כך שתראה בה מושא הערצה ומודל לחיקוי. מנגד, אלפבה, עם עור ירוק שדוחה ומבהיל את כל האנשים שפוגשים בה לראשונה, נושאת  בתוכה כוח פנימי שמתגלה רק כשהעלילה מתקדמת.

 ואכן, ככל שאורה של אלפבה מתעצם, כך תהילתה של גלינדה דועכת – ובהתאם לכך משתקפים התהליכים הפנימיים שעוברות שתי דמויות משניות בסרט, בוק ופיירו. בתחילת הסיפור בוק, הדמות ה״חנונית״, מתאהב בגלינדה בגלל התהילה המוחצנת שלה. פיירו, הנסיך הנחשק, נמשך גם הוא לגלינדה מאותה סיבה. אך בהמשך, כשהמעמד של אלפבה מתחזק ושמשה זורחת, גם בוק ופיירו מושפעים מעוצמתה ומהאנרגיה הרוחנית שהיא מקרינה. בוק נוטש את הקראש השטחי שלו כלפי גלינדה ומתאהב בנסה, אחותה של אלפבה, על אף היותה מרותקת לכיסא גלגלים. גם פיירו עובר שינוי עמוק: מהתנהגות מוחצנת וריקנית, הוא מתעורר לתחושת שליחות ומחויבות לצדק. המהפך הזה גורם לו להתרחק מגלינדה ולהתאהב באלפבה.

גם בחכמת היהדות אנחנו נתקלים ברעיון שתכונות אופי מוחצנות ורועשות עלולות לסנוור ולמנוע מאיתנו לראות את העומק האמיתי. בספר בראשית אנו פוגשים זאת בסיפורם של יעקב ועשיו: ״ויִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים״. כפי שהפסוק מעיד, התאומים מפתחים אישיות שונה בתכלית: עשיו מתואר כאיש שדה פעלתני, מרשים ואנרגטי, בעוד יעקב מתואר כ״איש תם יושב אוהלים״ דמות שקטה ומופנמת יותר. גם כאשר התורה מציינת את אהבת יצחק לעשיו ואהבת רבקה ליעקב, המילים אינן נבחרות באקראי: ״וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב״. הביטוי שמסביר את אהבת יצחק לעשיו בכך ש״ציד בפיו״ מעורר סימן שאלה. רש"י מציע שתי דרכים לפרש זאת: או שהיה מביא לו מהציד שלו כשוחד, או שהיה 'צד' אותו בדברים ומתחנף אליו. כך או אחרת, הביטוי ״ציד בפיו״ הוא ביקורת ברורה למניעים של האהבה שיצחק רכש לעשיו. לעומת זאת, אהבתה של רבקה ליעקב מתוארת בפשטות ובאופן נקי: ״ורבקה אוהבת את יעקב״. לפעמים שתיקה אומרת יותר ממילים. כאשר לא ניתנים הסברים לאהבה, זהו  סימן לכך שהיא נובעת מקשר אמיתי ומהותי לאישיות העמוקה של האדם שמולנו.

אחד הפתגמים הנוגעים ללב במסכת אבות, מסבירים שאהבה כזאת חזקה לאין שיעור מכל אהבה אחרת:״ כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בְּדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר -אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם״. אהבתה של רבקה ליעקב אינה תלויה במעשיו החיצוניים, אלא נובעת מחיבור עמוק ליופיו הפנימי, שאותו היא מצליחה לזהות ולראות, גם כשהוא לא מבליט את עצמו כמו עשיו. עצה נוספת ממסכת אבות מביעה את אותו רעיון: ״אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו״: ביטוי המתמצת את חשיבות ההתבוננות הפנימית.

בדיוק כפי שהדמויות בסרט מרשעת עוברות תהליך שמלמד אותן להתעלות מעל לשטחיות ולהכיר בערך הפנימי, כך גם חכמת היהדות קוראת לנו להעמיק את ההסתכלות שלנו ולחפש את היופי הרוחני שמעבר לתעתועים. זה אמנם נראה קל כאשר אנחנו צופים בדמויות על המסך ועדים לדילמות שלהן באופן שבו הבמאי רוצה שנחווה אותן, אך אין לזלזל באתגר שתהליך כזה דורש מאיתנו בחיים האמיתיים. להתעלות מעל מראית עין, לשבור את הדפוסים השטחיים – אין ספק שזו עבודה יום-יומית. אנחנו נאלץ ליפול ולקום, ללכת לאיבוד ולמצוא את עצמנו מחדש,  אך אם לא נוותר נגלה שרק כך אפשר לאתר עומק ומשמעות אמיתיים.