בסך הכל רציתי להכין כריך אבוקדו, כשהמקהלה בראש שלי התחילה

השעה 13:00 בצהרים. אני קמה מעבודה על המחשב לעבר המטבח להכין לי ארוחת צהרים לא מושקעת במיוחד - כריך עם אבוקדו. אני מתחילה לחתוך את האבוקדו, מנסה בעדינות להפריד אותו מהקליפה ופתאום הראש שלי מתחיל לכאוב, הלב דופק במהרה ואני נעשית מודאגת ולא שקטה. מבלי לשים לב, בתוך הראש שלי התחוללה חגיגה של קולות פנימיים שהוציאו אותי מדעתי וכל אחד מהם משך לכיוון אחר.

״את אמא נוראית שאת שמה את הילדים שלך במסגרות. את צריכה לעשות חינוך ביתי, את יודעת שזה מה שהכי טוב עבור הילדים שלך״, אמר קול אחד, וקול אחר ענה לו: ״אבל היא צריכה לקחת חלק גם בפרנסה של הבית, איך זה יעבוד ביחד בדיוק?״ ואז היה עוד קול שאמר: ״וזה לא רק הצרכים של הבית, מה עם הצרכים שלה? היא צריכה זמן לעצמה והיא זקוקה גם להגשמה שמחוץ לבית״. הקול הראשון לא השתכנע ואמר להם: ״אז שתשתנה, כי עכשיו היא בשליחות חייה והשליחות הזו היא בתוך הבית וכל וויתור לטובת השליחות הזו הוא נחוץ ומבורך״.

ככה רבו בינהם הקולות בראש שלי והתחילו לרדת לרזולוציות בהן הם מחלקים לי ציונים, לא רק על מי שאני כאמא, אלא גם על מי שאני כרעיה, כאשת קריירה וכבן אדם, והם אפילו ביקרו אותי על הבחירה הקולינרית שלי ועל האופן ה-לא כל כך מוצלח בו חתכתי את האבוקדו. בתוך כל החגיגה הזו היה קול אחד שקט שציטט את מורתי ימימה אביטל זצ״ל שייסדה את שיטת החשיבה ההכרתית. הוא שאל אותי בשקט: ״תגידי, מה את רואה כאן עכשיו מולך?״

לרגע עצרתי הכל, גם את החיתוך הלא מוצלח של האבוקדו והסתכלתי מולי. ״אני רואה את האבוקדו הזה ואת הלחם שמחכה שהאבוקדו ייכנס אליו. אני רואה את הגינה היפה של הבית שלנו. אני רואה את הבובה של הדר יושבת על הספה וזה מעלה בי חיוך כשאני נזכרת איך בבוקר היא חיבקה אותה ושרה לה ׳נומי נומי׳״.

יש לי קלפים עם משפטים של ימימה אביטל זצ״ל, ומדי פעם אני שולפת לי איזה קלף ומניחה אותו על שולחן העבודה כדי שינחה אותי לימים הקרובים בחיי. באותו הבוקר בו התחוללה בראשי חגיגת הקולות, שלפתי קלף ועליו היה כתוב: ״להיות נוכחת בעכשווי, כי חוץ מזה אין״. מתחת למשפט הזה היתה בקשה להסכים הסכמה עמוקה למתרחש בעכשווי ולהתחייב לקדושת ההווייה. כשהקול השקט וה-ימימאי הזה שאל אותי מה אני רואה עכשיו, הוא הצליח לרגע לעצור את המסיבה הרועשת בראש שלי ולהחזיר אותי לאותה קדושה של הווייה.

כשהייתי לרגע נוכחת, מודעת יותר לעצמי ולמה שקורה איתי באותו הרגע, הצלחתי לנשום לרווחה, אפילו לחייך, לשמוח ולראות שאין לי שום איום ממשי ברגע הזה. אין שום סיבה אמיתית לשמה אני מודאגת, כאובה ולחוצה כרגע. נכון, אני לא האמא, הרעיה, בעלת העסק והאדם המושלם אבל כל רגע הוא הווייה שלמה שאותה אני יכולה לנצל כדי לחיות טוב יותר ולעשות טוב יותר לעצמי ולעולם. כשאני נותנת לקולות הפנימיים שלי לחגוג בתוך הראש שלי ולנהל אותי, אין סיכוי שאצליח לנצל את הרגע הנוכחי לטובה.

גם רבי נחמן אמר שאדם נמצא איפה שהמחשבות שלו נמצאות וזה הזכיר לי תקופה ארוכה של חיפוש זוגיות ושל דייטים שבהם אני יושבת מול בחור נחמד ששותה בירה, מספר לי סיפורים נחמדים וכל מה שאני חווה באותו רגע זה לחץ, מתח ובעיקר עייפות מכל המסע המתיש הזה שלא ברור לי מתי הוא הולך להסתיים. מרוב מחשבות של: ״אתה האחד שלי או לא? יש טעם שאקשיב לך ואשקיע בך ערב שלם או שעדיף שעכשיו נלך? האם משתלם לי לפתוח את הלב שלי בפניך? להזמין משהו לאכול או שזה מחייב מדי לדייט כזה?״ לא הצלחתי להנות מהדייטים ובקושי הקשבתי למה שהאדם שיושב מולי מספר לי. פיזית הייתי בדייט, אבל בכל מובן אחר הייתי בעולמות אחרים לגמרי, כמו שקרה ברגע הזה שחתכתי אבוקדו.

כשלקחתי את הביס הראשון מהכריך שלי, שדווקא יצא לא רע, למרות שהיו בו גם קצת חתיכות של קליפת אבוקדו, בחרתי להיות נוכחת. חזרתי לקול הזה ששאל אותי מה יש ברגע הזה והתחלתי למנות לעצמי בנחת כל פעולה שאני עושה, כל דבר שאני רואה וכל מחשבה שחולפת במוחי, מבלי להזדהות איתה יותר מדי. ״עכשיו אני אוכלת וטעים לי. עכשיו אני רואה שנכנס לנו חתול לחצר ואין לי כוח לגרש אותו. עכשיו יש לי מחשבה טורדנית בראש שמספרת לי שאני עצלנית ודחיינית, אבל אני בוחרת להנות מהכריך שלי ואני אדחה גם את ההתעסקות בה לאחר כך״.

בכל רגע שניסיתי להתחבר להווה, המחשבות הטורדניות האלה כמו ״רבו״ עליי ולא איפשרו לי את זה אבל אחרי כמה פעמים שהתעקשתי, התחייבתי לקדושת ההווייה, כמו שהדריכה ימימה, הם הרפו ממני ונתנו לי להנות מהכריך שלי בשקט, לפחות עד למסיבה הבאה.