רוצים להגיע לתוצאות? אל תתפשרו – תלכו על המקסימום

הרעיון של "דרך האמצע" הוא עתיק מאד ומושרש בתרבות האנושית מדורי דורות. מתינות ואיזון נחשבות לתכונות טובות וראויות, וקיצוניות נחשבת לתכונה מגונה ונמהרת. אולם, לא כך חשבו החסידים שלמדו בבית המדרש הקטן, ששכן בעיירה קוצק שבמזרח פולין. "רק הסוסים הולכים באמצע", היו אומרים שם בהתרסה, "בני אדם הולכים בשבילים שבצידי הדרך". רבי מנחם מנדל מקוצק, הידוע גם בכינוי "הקוצקר", היה רבי חסידי שחי במאה ה-19, ונודע בשכלו החריף, ביושרו הבלתי מתפשר ובתובנותיו העמוקות על טבע האדם. הוא לימד שהאדם בא לעולם לא רק על מנת "לתקן את נשמתו", כמו שנהוג לומר, אלא כדי "להגביה את השמים". הבה נחקור כמה רעיונות מרכזיים מתורתו.

לחפש את עצמך

מעשה באדם מפוזר ומבולגן, שבכל בוקר היה שוכח היכן שם את בגדיו ונעליו אתמול, והיה מתעכב שעה ארוכה כדי למצוא אותם. ערב אחד החליט להכין רשימה שבה יכתוב היכן הניח כל בגד וכל אביזר לבוש, כדי שבבוקר יוכל למצוא הכל בקלות. בבוקר השתמש ברשימה וזה עבד מצוין. הוא ליקט בגד אחר בגד בלי שום עיכובים. אולם, כשהגיע לסוף הרשימה, אחרי שמצא את כל הבגדים, נעצר ועמד מהורהר רגעים ארוכים, מביט סביב וממלמל במבוכה:

"אבל את עצמי – היכן הנחתי?".

את המעשייה הזו סיפר אחד מתלמידיו של הרבי מקוצק, רבי חנוך היניך, והיא משקפת את השיעור המרכזי של רבו – האדם איבד את עצמו ועליו לחפש את האבדה. הסיפור מלמד, שפעמים רבות אנו עוסקים בטפל ומשקיעים בו זמן ומשאבים, אבל שוכחים מהעיקר – היכן אנחנו, מה רצוננו, מה השביל שעלינו ללכת בו.

איסור הונאה עצמית

אז עלינו למצוא את עצמנו – אבל כיצד? השיעור השני אומר: כנות עצמית בלתי מתפשרת. היושרה הייתה היבט יסודי בתורתו של הקוצקר. אדם יוכל לגלות את עצמו רק אם יפסיק לשקר לעצמו על אודות עצמו. את האיסור "לא תונו" שכתוב בתורה הוא מפרש ביחס לאדם עצמו – לא תונה את עצמך. הוא היה אומר "על האדם מוטלות שתי חובות, את עצמו לא לרמות ואחרים לא לחקות". וכן, "אדם שמחקה אחרים, הוא כמו קיסר – המצויר על קלפים...". בנוסף, הוא ניסח את השיר המשעשע הבא, שאמנם נשמע כמו וריאציה ל"שרה שרה שיר שמח", אבל יש בו תובנה עמוקה על אותנטיות:

"אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני – אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה – אז אני אני ואתה אתה".

קדושה אנושית

הקוצקר תבע מהאדם הרבה מאד, כפי שניתן לראות משתי התובנות הראשונות שראינו. אולם, לצד זאת הוא גם הקפיד להזכיר לתלמידיו שמה שהופך את האדם למיוחד הוא האנושיות שלו, היצרים שגועשים בתוכו, והתשוקות שמושכות אותו לכל עבר. יש לו חסרונות, ותיקון עצמי לא מתרחש ביום אחד. הוא לא נולד מלאך, מושלם וחסר פגמים, אלא עם חסרונות, ומה שמייחד אותו הוא היכולת להתגבר עליהם. על פי הפסוק "אנשי קודש תהיו לי", הוא לימד שהאדם יכול להגיע לקדושה אנושית, שהיא יותר נעלה מקדושה של מלאכים, כי היא הגיעה לאחר עמל רב ויגיעה.

להסיק עצים למדורה

מכל האמור לעיל עלולה להצטייר דרך חיים מסתגרת, שבה האדם מרוכז בעצמו ובהתפתחות האישית שלו. אולם, בקוצק לימדו, שעל האדם להיות פתוח לעולם ולא להוציא את עצמו מן הכלל. פעם כינה הקוצקר את אחד החכמים שהיה מסתגר בד' אמותיו בשם "צדיק פרווה". כששאלו אותו תלמידיו מה כוונתו אמר להם כך: שני אנשים רוצים להתחמם, אחד הולך לקנות מעיל פרווה והשני הולך לחטוב עצים ולהסיק מדורה. המטרה שלהם אמנם דומה, אבל יש הבדל אחד משמעותי ביניהם – הראשון מחמם רק את עצמו ואילו השני מחמם גם אחרים. על פי הרבי מקוצק, על האדם להתחמם על ידי הסקת עצים שתיטיב עם כולם. עליו להתפתח ולהתקדם באופן שמביא ברכה לעולם, ולא רק לעצמו.

להרים את השמים

כבר ראינו שבעיני הקוצקר, תכלית האדם אינה "לתקן את נשמתו", אלא "להרים את השמים". לא רק לחמם את עצמו בפרווה, אלא להאיר ולחמם את העולם כולו. לא ללכת באמצע, אלא להסתכן וללכת לקצוות. מכאן, שאחד המסרים ששוזרים את תורתו, היא הרשות, או אפילו החובה, לשאוף גבוה, להאמין בעצמך ולחלום רחוק. על הפסוק "נר ה' – נשמת אדם" היה אומר, שנשמתו של אדם היא כמו נר, כוספת ושואפת, מנסה בעקשנות להתגבר על כוח המשיכה ולעלות גבוה גבוה.

לסיכום, תורתו של רבי מנחם מנדל מקוצק מציעה תובנות מעמיקות לגבי חיפוש עצמי עיקש, יושרה בלתי מתפשרת וחלומות גדולים. היא מציעה דרך תלולה, אינטנסיבית וחסרת פשרות. לא בטוח שכל אחד ירצה ללכת בדרך זו, ולא בטוח שכל אחד יסכים שזו היא הדרך הנכונה שבני אדם צריכים ללכת בה. אחרי הכל, חכמים גדולים, כולל ביהדות, לימדו שדווקא דרך האמצע היא העדיפה. עם זאת, יש הרבה מה ללמוד מהתובנות של אותו רבי גדול עבור כל מי שמחפש משמעות וטעם בחייו.