מכתב פתוח לליאן, הנערה ששפכו עליה אקונומיקה

למי מהקוראים שעדיין לא יודע, ליאן היא תלמידה בכיתה ז' מתיכון בבאר שבע, שמספר בנות בכיתתה שפכו עליה חומר ניקוי ושפשפו ראשה במטאטא.

שלום ליאן מושטין. אנחנו לא מכירים, אבל רציתי בכל זאת לכתוב לך כמה מילים.

קודם כל, תדעי שאני מעריץ אותך. לא המצאת את הגלגל ולא זכית בפרס נובל, אבל הוכחת שעוף החול הוא לא סתם סיפור יפה, אלא אשכרה דרך חיים. שפכו עלייך חומר ניקוי, אלוהים ישמור. אני כותב את זה ועדיין לא מאמין.

שרפו אותך. השפילו אותך. גמרו אותך. מחקו את האישיות שלך. התעללו בך - ואת בחרת בחיים. בחרת לא לשתוק ולא להוריד את הראש. לא להיות כמו סמרטוט שסחוט בחומר ניקוי. הרמת את הראש, ועוד יצאת עם זה החוצה לתקשורת. ידעת והבנת שלא עשית שום דבר רע לאף אחד, ולא את זו שצריכה להתבייש.

כמחנך כיתה, וכאחד שנמצא במערכת החינוך כבר מספר שנים, יצא לי להיתקל במקרים שונים של עבריינות כלפי בתלמידים: כאלה שפוצצו אותם במכות, שהשפילו אותם בפני כל קבוצות הווטסאפ ופרסמו תמונות מזעזעות, שהעיפו אותם מקבוצות, צחקו, דרכו, לעגו ורמסו את כבודם העצמי.

ולמרות שעברו כבר שנים, אני עד היום זוכר את המבט המושפל שלהם, ואיך הסתכלו עלי, המחנך, וחיכו לראות כיצד אגיב, בתחינה שהצדק יעשה. עד היום אני זוכר כיצד ההורים שלהם באו לדבר איתי, ביקשו על נפשם וזעקו: "הרסו לי את הילד! אתה מבין שצילקו לנו את הילד?". וכל מה שיכולתי לומר להם בתור מחנך היה: "אל תדאגו, זה בבדיקה. נשב ביחד – המנהל, הסגנית והיועצת, ונעניש בחומרה".

ואז הוריו של הילד המושפל ניגשו אליי ושאלו: "תגיד, מה זה בדיוק בחומרה? למה אתה מתכוון, הוא יעזוב את בית הספר?".

הסתכלתי על המנהל, שהסתכל על הסגנית, שהסתכלה על היועצת, שהסתכלה עליי, שהסתכלתי חזרה על המנהל, וכולנו מנסים להבין מי בדיוק אמור להסביר להורים האומללים, ש"נעניש בחומרה" בבית הספר זה רק השהייה בבית. אם זה חמור, אז יום. אם זה ממש חמור, יומיים. ואם התלמיד עבר כל גבול, וממש גרם לנזק פיזי ונפשי לתלמיד אחר, אז שלושה ימים.

ובשלושת הימים האלו התלמיד הפוגע יכול גם לקבל קייטנת בטן-גב מהוריו, שדואגים, שחלילה, נפשו של העבריין הקטן לא תיפגע, ולכן הם מוציאים אותו לקניון, למקדונלדס ולסרט. ואחרי שלושה ימים הוא חוזר לבית הספר, מתנצל בפני הילד שפגע בו מול כל הכיתה, והנה, הוא חוזר לבית הספר, מאושש כולו, שמח וטוב לב, אחרי קייטנה של שלושה ימים.

ובטח ליאן, את שואלת, ומה לגבי התלמיד המושפל?

ובכן, הוא רק התכנס לתוך עצמו, נהיה יותר מדוכדך ומתוסכל, ולמד את השיעור החשוב:

למרות שהצוות החינוכי של בית הספר בד"כ מסור אכפתי ורגיש, תכלס אתה צריך וחייב להיות חזק. אם לא, 'הם', התלמידים העבריינים, יכולים לדרוך עליך. זאת למרות המערכת המגוננת.

וזה מה שעשית ליאן. החלטת להיות חזקה, ולא חיכית שהצוות החינוכי יתכנס, ותצא החלטה מסודרת של השהייה, שממש 'תפחיד' את התלמידות העברייניות. החלטת לא להתבייש ולהוציא את זה החוצה. לטהר באור השמש את כל הגועל נפש, והיחס המבזה שבעבע מתחת לפני השטח, שיכול היה ללוות אותך, במקרה הטוב, עד כיתה י"ב. 

הצעד האמיץ ומעורר ההשראה הזה שלך, הזכיר לי את הצעד של אופק ראשון, נערה שחוותה חרם במשך שש שנים, ועד שהיא לא פוצצה את זה בתקשורת, אף אחד מקרב ההורים או המורים לא האמין שיש בכלל חיה כזו: לא לדבר עם מישהי במשך שש שנים, כאילו זה אמיתי בכלל?

החלטת לנצל את כל הבמות שעמדו לרשותך, פתחת את הפה והיישרת מבט לעבר התלמידות שהשפילו אותך וצעקת: הנה אני כאן, עומדת, בועטת, נושמת, ובעיקר לא נותנת לכם לדרוך ולרמוס את הכבוד שלי!

במקום שתזחלי חזרה לעבר הפינה השחורה, המתסכלת והחונקת של כל התלמידים והתלמידות המושפלים, הנרמסים והנעלבים, פוצצת את הכאב והטראומה שלך בפני כל עם ישראל, שהחזיר לך חיבוק ענק וצעק לך בקול גדול כמה שאת חזקה ומיוחדת.

אין לי ספק שעוד תקבלי הזמנות לבתי ספר ותיכונים, שיבקשו ממך לדבר בפני תלמידים ותלמידות, חלקם מפוחדים, חלשים, סובלים, כאלו שעוברים התעללות. ואין לי ספק שתעשי את זה כמו גדולה!

אז המשיכי להרים הראש, להסתכל לתלמידות האלה בעיניים, ולהבהיר להם:

לא יודעת מה אתכם, אבל אני, וכל הילדים שחטפו וחוטפים מכם, מתכוונים להיות כאן בשביל להישאר.

מאחוריכם יש מצלמה וטיק טוק, מאחורינו יש את כל עם ישראל.