כשהייתי ילד הכריחו אותי ללמוד טקסטים מכוננים בעל פה. היום, אני שמח על כך

אחד הזיכרונות המרכזיים שלי מימי ילדותי הוא אותה שעה ארוכה שבה אני יושב ומשנן פרק משניות בעל פה, ניגש לאבי, חוזר על הפרק, טועה במילה כזו או אחרת, ואבי שולח אותי לחזור שוב על הפרק עד שהוא יהיה שגור בפי. אני ממש זוכר בחדות את אותה תחושת תסכול, את הנשיפה המעוצבנת שהייתי משחרר כשפסק הדין ניתן – "לחזור שוב". "שוב פעם", הייתי מתלונן, "אבל זו כבר הפעם השלישית". אבל אבי החמיר אתי. עד שלא הייתי מצליח לחזור על כל הפרק ללא טעויות, לא הייתי יכול לחזור ולשחק.

פרקטיקה זו, של שינון משניות בעל פה, היא אחד המנהגים העתיקים ביותר בעם היהודי. לפי אחת ההשערות, המונח "משנה", המתייחס לחיבור הקנוני המשמעותי ביותר ביהדות אחרי התנ"ך, נגזר מהמילה "שינון", וזאת משום שהטקסט נועד מתחילתו לזכירה בעל פה. ואכן, במשך מאות שנים נשמר הטקסט הקאנוני הזה, של מאות דפים, בתור מסורת אוראלית, בעל פה. תלמידים שיננו אותו בילדותם והעבירו את הידע לבניהם לאחר מכן, וכך עבר הטקסט מדור לדור. ברגע היסטורי מסוים, בעקבות שינויים גיאופוליטיים ותזוזה במעמד היהודים, נולד חשש מאובדן אותה מסורת אוראלית, ורבי יהודה הנשיא, המכונה גם "רֶבּי", כתב את המשנה והפך אותה לספר.

אך למרבה הפלא, למרות כתיבתה, המנהג של שינון משניות נותר נפוץ מאד בחינוך היהודי, עד עצם היום הזה.

מדוע? מדוע לשמר את אותה מסורת של זיכרון, של שינון, כאשר המידע כה נגיש וכה נפוץ? אנו אחרי מהפכת הספר, מהפכת הדפוס, מהפכת המידע, וכעת, בעיצומה של פריצת דרך טכנולוגית נוספת – בינה מלאכותית. האם יש טעם להעמיס עוד על תאי המוח שלנו את הצורך לאכסן מידע על הדיסק הקשיח? לא הגיע הזמן לפנות מקום ולעבור לאכסון בענן?

זוהי שאלה דרמטית בימינו. אנו נמצאים בנקודת זמן מכרעת בכל מה שנוגע ליחס למידע. לפני שלושים שנה, עדיין היינו במקום דומה יחסית לזה שהאנושות הייתה בו מאז מהפכת הדפוס לפני 500 שנה. היו ספרים, הם היו נפוצים יותר מבעבר אמנם, אך עדיין, כדי לדעת משהו, היה צריך לקרוא אותם. היה איזשהו טעם במאמץ לזכור. כדי שהמידע יהיה נגיש לנו, היינו צריכים לדעת לכל הפחות איפה קראנו אותו, כדי שנוכל לגשת ולמצוא אותו במקרה הצורך.

אולם כיום, עשורים בודדים מאוחר יותר, אנו נמצאים בעידן אחר מבחינת נגישות המידע. קודם כל הגיע האינטרנט ומנועי החיפוש. בעבר, כדי למצוא משהו שקראתי או שמעתי ואני זוכר במעומם, הייתי חייב לשנן, על מנת שהדבר יהיה זמין לזיכרון שלי בשלוף. עם כניסת מנועי החיפוש, צורך זה התייתר. כדי למצוא איזה פסוק או משנה או כל פיסת מידע אחרת, הייתי מקליד בשורת החיפוש את מילות המפתח ומהר מאד הייתי מוצא את מבוקשי.

בשנה האחרונה, אפילו מנועי החיפוש הפכו למכשיר מיושן. אין צורך אפילו בזכירת מילות מפתח או אפילו ידע מוקדם בנושא. בכל נושא שאתה צריך מידע לגביו, כלי הבינה המלאכותית הרלוונטי ינגיש עבורך את המידע הרלוונטי בשברירי שניה, בצורה הרבה יותר טובה ומוצלחת מהאדם עם הזיכרון החזק ביותר ויכולת הניסוח הכי רהוטה.

אז למה לשנן, בעצם?

בהתחשב בהתפתחויות אלה, מה הטעם לזכור משהו בעצמנו בכלל? האם אגירת מידע אינה עול מיותר בימינו? בשביל מה להעמיס על ילדים רכים את הצורך לשנן? האם בעידן שהמידע כה זמין לא עדיף להתמקד דווקא בכלי הביקורת של הילד, ביכולת שלו להעריך מידע ולעבד אותו? הרי הבעיה המרכזית שילדנו מתמודדים אתם אינה מחסור במידע אלא עודף של מידע מיותר, משובש ולא מדויק. אולי מוטב אם כן ללמד אותם כיצד להתמודד עם מידע ולא להטעין את החומר האפור שלהם בפרטים על גבי פרטים.

אלו שאלות כבדות משקל, שאכן צריך לחשוב עליהן לעומק. עם זאת, הנטייה השמרנית שלי אומרת לי שלא כדאי לוותר כה מהר על מסורת של אלפי שנים. אם השינון בעל פה שרד גם לאחר שהמסורת האוראלית נכתבה בספר וגם לאחר מהפכת הדפוס, יתכן שיש בו משהו מעבר לצורך המעשי באחסון המידע. יתכן שהוא תורם משהו לפיתוח שלנו כאנשים, להעשרה אישית שלנו. מנקר בי חשש שאם נעשה אאוט-סורסינג למידע שלנו לבינה מלאכותית, לא נהפוך יעילים יותר בעיבוד מידע, אלא דלים יותר מבחינה אנושית.

איני יודע בדיוק לומר האם ואיך תרם לי שינון המשניות בילדותי. איני משתמש במידע הזה כמעט ברמת היומיום. וודאי שאיני זוכר כיום בעל פה את אותן כמויות טקסט שידעתי לחזור עליהן ללא טעות קלה באותם ימים. אולם, מה לגבי אוצר המילים? מה לגבי המנגינה של השפה? מה לגבי התחביר?

אחת התופעות המופלאות של השפה העברית, היא שדוברי עברית מודרנית יכולים להבין בקלות את המשנה, שהיא טקסט בן כ-2000 שנה. דבר זה לא קיים בשפות אחרות, בהן יש פער חריף מאד בין השכבות השונות של השפה. אפילו שייקספיר קשה לקריאה עבור דוברי אנגלית היום, וקל וחומר צ'וסר או כותבים מוקדמים יותר. אולם העברית העתיקה קריאה מאד. כיוצא בו, חיבורים ימי ביניימיים כמו אלו של הרמב"ם כתובים בעברית יפיפה, שנשמעת ממש דומה למשנה, ועד ימינו הם מופת של כתיבה. האם העברית הייתה נשמרת בצורה כה חיה וכה מדויקת ללא אותה מסורת של שינון בעל פה?

שימור העברית היא מטרה אחת. אך מעבר לכך, אני מוצא משהו מרשים באותה הטענה אישית של הילד בטקסטים המכוננים של התרבות שלו, בכך שהוא נושא אותם על ליבו, וכאשר הוא גדל, גם אם אינו זוכר בדיוק את המילים, נותרים בו המנגינה והמקצב. דומני שמדובר בהרבה יותר מסתם "מידע". המילים הללו הם אבני הבניין של התרבות שלנו, שק של יהלומים שהילד ימשיך לשאת אתו באיזה מקום בתחתית ההכרה שלו. אז אולי הוא לא יצטרך אותם כדי לכתוב עבודה ללימודים או דו"ח בעבודה. אבל באיזשהו מקום, הם ימשיכו ללוות אותו בהרבה דרכים אחרות.