האזהרות עולות שלב: ה-AI עומד לצאת משליטה ולגרום לכאוס?

בשנה האחרונה אנחנו שומעים מכל עבר אזהרות מעלייתן של כנופיות מחשבי AI, שיכבשו עמדות כוח, יתפסו לנו משרות, ויהפכו אותנו למיותרים. 'עצרו את הניסויים בענק ה-AI!' הייתה הכותרת של מכתב פתוח שחתומים עליו כמה מהשמות הגדולים, כגון אילון מאסק ויובל נח הררי, שהתריעו מפני הסכנות של הבינה המלאכותית 'שגם יוצריה כבר מאבדים עליה שליטה'. המכתב מזהיר, בין היתר, מהתפשטות של פייק ניוז, החלפת אנשים במכונות וסכנה לדמוקרטיה. הם קוראים במכתב לעצירת מרוץ הפיתוח, ואף דורשים התערבות של ממשלות, לפני שיהיה מאוחר. בניגוד לנבואות המפחידות האלו, נוקט ג'רון לנייר (Lanier), עובד בכיר במייקרוסופט, ומחלוצי המציאות המדומה, עמדה ייחודית ומרעננת. הוא דוחה את הרעיון של ישות חייזרית עשויה מסיליקון שתפגע בכולנו, ומזכיר לנו שמאחורי ה-AI עומדים אנשים בשר ודם.

לנייר מגיע מלב לבה של התעשייה הטכנולוגית החדשנית. הוא הקים את החברה הראשונה ששיווקה משקפי מציאות מדומה, ומרבה להרצות ולכתוב על התחום ולייעץ לחברות. אף על פי כן, הוא לא חושש להיות ביקורתי כלפי התעשייה וכלפי עמיתיו למקצוע. בראיון לכלכליסט חלק לנייר את התובנות שלו לגבי הסכנות של הבינה המלאכותית וההתמודדות עמן. לדעתו, השאלה האמיתית היא לא איך נשלוט ב-AI - אלא איך נשלוט בעצמנו. לא מה הוא יכול לעשות לנו, אלא מה אנחנו יכולים לעשות לעצמנו באמצעותו. מי שבמוקד הדיון הוא לא המכונה - אלא האדם שמאחוריה.

מומחים אחרים שוכחים את זה, לטענתו. הם מתייחסים ל-AI כמין ישות אימתנית עם חיים משלה, שצריך לרסן באמצעי בטיחות, בקרה והגנה. הגישה הזו שגויה, טוען לנייר. ראשית, מפני שבטיחות בהקשר הזה היא מושג מופשט, שלא ברור מה הוא אומר. הוא לא מוגדר במונחים של שפת תכנות ושורת קוד, ולכן לא ברור איך אפשר ליישם אותו. אך הבעיה העיקרית בגישה הזו, היא המיסטיפיקציה שהיא עושה ל-AI, שכביכול מכילה בתוכה איזו נשמה מיסתורית שמתנהלת לבדה, ואנחנו צריכים לבלום אותה. עלינו לזכור שכלל לא מדובר כאן בישות עצמאית, אלא במוצר שבני אדם יצרו ביחד.

לכל מה שה-AI כותב, אומר ועושה יש סיבה לוגית, שאנחנו יכולים להתחקות אחריה. הבינה המלאכותית לא שואבת את החכמה שלה מאיזה מקור נסתר, אלא ממקורות גלויים שאנחנו יכולים לאתר אותם. לנייר מדגים זאת בראיון לכלכליסט:

"אם יש לך בינה מלאכותית מוזרה, נניח, כמו אחד הצ'אטבוטים שאמר לעיתונאית של ה'ניו יורק טיימס' שהוא מתאהב בה, תוכלי להגיד: 'אוקיי, מאיפה הוא הגיע לזה?', והוא יוכל להגיד שזה הגיע מספרות מעריצים ומאופרות סבון ועוד קצת מזה וקצת מההוא, ופתאום הכל נעשה הגיוני. זו גישה מאוד ספציפית וקונקרטית, והיא מפנה את הזרקור לאנשים שמאחורי הטכנולוגיה. זו גם גישה בריאה רוחנית משום שאם נשכח אנשים, יהיה לנו קשה לייצר עולם טוב עבורם".

במקום הדימוי של AI כגולם שקם על יוצרו, מציע לנייר דימוי אחר, מפתיע, ומדויק יותר לדעתו – התלמוד. התלמוד הוא חיבור יהודי עתיק, שבנוי מרצף של דיונים, סיפורים ודברי חכמה, על כל נושא אפשרי בעולם. התלמוד הוא ייחודי בכך, שהוא דיאלוג מתמשך בין דורות שונים ומקומות שונים, והדיונים המתקיימים בו לא מסודרים לפי היררכיה או כרונולוגיה. בנוסף, התלמוד תמיד מביא דברים בשם אומרם: "התלמוד לא מסתיר אנשים", מציין לנייר במאמר שכתב בינואר, "אתה יכול לראות נקודות מבט אנושיות שונות בתוך היצירה הזו. לכן התלמוד אינו עגל זהב".

לנייר מציע לנו להתבונן ב-AI כמו תלמוד על סטרואידים דיגיטליים. במקום לדמיין את ה-AI בתור ישות חסרת פנים, הוא מציע לנו להסתכל עליה כפסיפס של יצירתיות, שנוצר על ידי אנשים שונים במקומות שונים. במקום לראות אותה בתור גאון מסתורי שעומד ברשות עצמו, הוא מציע לנו לראות אותה כמו שהיא – מעשה אנושי גלובלי משותף, חוצה זמנים וארצות. זה מוצר שאנחנו יצרנו ואנחנו יכולים לנווט אותו כרצוננו. אם נראה את הדברים ככה נוכל להפחית את החרדה, להחזיר את תחושת השליטה לידינו, ולקחת אחריות על העתיד המצפה לנו בעידן של שינויים דרמטיים.