נו, אז אעבוד קשה ויהיה לי מלא כסף, ואז?...

"אני מרגיש שאני עומד למות", התלונן אמיר.

"ממש למות?" התפלאתי.

"לא", הוא חייך, "התכוונתי למות משעמום. אני לא יודע אם אחזיק מעמד במשרד הזה".

"וזה מוות בעיניך?".

"אם אצטרך לחזור לעבודה הקודמת שלי, זה כמעט למות ממש. הרגשתי שם כזה מחנק שבקושי יכולתי לתפקד. אל תצחק".

"אני לא צוחק".

אמיר נשם מלוא ריאותיו. "אני לא יודע מה יש לי. סבא שלי בגטו עבד עד שנפל על הרצפה, ואני בקושי מצליח להחזיק מעמד עד הקפוצ'ינו של הצהריים".

אנחנו דור מיוחד. לאחר השואה ומלחמת העולם השנייה, העולם ליקק את פצעיו, ומושג הרווחה היה קשור באופן הדוק לרווחה כלכלית. האם יש לך כסף? אם לא, אתה בצרה גדולה מאוד. המרדף אחר הכסף, לצד התיעושׂ המוגבר, דחפו את האנושות למרוץ אל עתיד לא ברור, אבל, כביכול, בטוח כלכלית.

עם השנים, מושג הרווחה התפתח והשתכלל. אם בתחילה היה מדובר בעיקר בלשרוד, פשוט לחיות, הרי שבהמשך החלה שאלת איכות החיים שלנו לקבל משמעות ומשקל רב יותר. לאחר הרווחה הכלכלית החלו לדבר על רווחה במושגים סוציאליים של חירות וזכויות הפרט, וכן זכויות של ילדים בתוך המשפחה.

היום מושג הרווחה התרחב, והוא מתמקד גם ברווחה הנפשית. יותר ויותר מבינים, שחשבון בנק אדיר לא יעזור לאדם שהולך לישון בפחדים נוראים, וחי בעצבות או בהתמכרויות קשות. גם אם כל העולם מעריץ אותך או רץ אחריך, זה לא יועיל אם בינך לבין עצמך התחושה קשה. בכל אופן, כסף הוא סימבולי, הוא מסמל בעבורנו משהו. אין הכוונה כאן לאנשים עניים שאין להם מה לאכול, שעבורם כמובן הכסף אינו סימבולי. הרעב שלהם ודאי אינו סמלי. הכוונה היא למי שפרנסתו סבירה, והוא תמיד מחפש להרוויח עוד. לָמה אנחנו מחפשים את ה"עוד"?

 כל אחד ואחת יכולים להסתכל עמוק בתוכם ולבדוק: מה הכסף מסמל בעבורי? לא באופן כללי, אלא מה זה אומר לי? למה אני רוצה את הכסף?

רבי נחמן אומר דבר מרתק. רבים מכירים את המושג "תאוות ממון", אבל רבי נחמן מסביר אותו בצורה אחרת. תאוות ממון, לדבריו, נמצאת לאו דווקא אצל עשירים, שיש להם ממון ומתאווים להוסיף עליו. היא יכולה להימצא גם אצל מי שאין לו הרבה כסף. מהי תאוות הממון?

הַבָּא מֵחֲמַת תַּאֲוַת מָמוֹן, שֶׁאֵין מַאֲמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא הַזָּן וּמְפַרְנֵס, וְהוּא חוֹשֵׁב "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (ליקוטי מוהר"ן, תורה כ"ג).

מכאן מובן, שהבעיה בתאוות הממון כלל אינה קשורה לכסף, אלא לאדם עצמו. הוא סבור שהוא צריך לשאת את העולם על כתפיו, שהוא מי שמרוויח את הכסף. המחשבה הזאת מגולמת בפסוק "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח', י"ז). כלומר, המחשבה שההצלחה תלויה בי - ורק בי.

זה יכול להישמע טוב - ההצלחה תלויה בי, אבל זוהי חרב פיפיות! אם ההצלחה תלויה בי ורק בי, הרי שגם חרב הכישלון מונפת מעליי. כל דבר קטן שלא יסתדר - זו האחריות שלי. כל מחשבה על משהו שיכול להיכשל בעתיד מעיקה עליי. אותה תחושה של "כוחי ועוצם ידי", שיכולה להיראות מהצד כתחושה של אחריות, מסוגלות ועשייה – עלולה לכסות, בעצם, על תחושות של ריקנות, חוסר שליטה, וניסיון נואש לסדר את הדברים באופן שאני מבין, ומכאן לתחושה של בדידות, שאף אחד לא עוזר לי, אף אחד לא לטובתי. זוהי תחושה הפוכה לגמרי מתחושה של תודעת שפע, שיש לי מקום בעולם, שאף אחד לא רוצה באמת להרע לי, שאני צריך לעשות את ההשתדלות שלי, את העשייה הקלה שלי, ושיכול להיות לי טוב מאוד. עד כמה אנחנו מאמינים שיכול להיות לנו טוב?

רבי נחמן מסביר מה קורה לאותם שנופלים לתאוות הממון:

וְאֵלּוּ בְּנֵי אָדָם הַנּוֹפְלִים בְּתַאֲוַת מָמוֹן, וְאֵינָם מַאֲמִינִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָכוֹל לְפַרְנֵס אֶת הָאָדָם בְּסִבָּה קַלָּה, וְרוֹדְפִים אַחַר פַּרְנָסָתָם בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת, וְהֵם אוֹכְלֵי לֶחֶם בְּעִצָּבוֹן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ג', י"ז): "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה", וְעַצְבוּת הוּא מָרָה שְׁחֹרָה (שם).

בעלי תאוות הממון אינם מאמינים שה' יתברך יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה. בתרגום פשוט למציאות היום־יומית – הם לא מאמינים שיכול "ללכת להם בקלות". הבעיה שלהם אינה ברווחה החומרית בלבד, אלא ברווחה הנפשית. הם חושבים שרק אם יתאמצו עוד קצת – יגיעו למנוחה ולנחלה.

בימי הסטארט-אפ שלי פגשתי הרבה אנשים שהרוויחו הרבה מאוד כסף, חלקם היו בשיא המרוץ וחלקם בשלב מאוחר יותר בחיים. שואלים אותי לפעמים בהרצאות: האם לא ייתכן שאדם גם הרוויח הרבה כסף, וגם שמח באמת בחיים שמחה פשוטה ועמוקה? התשובה היא – זה אפשרי. אבל כדי להיות שם, לא מספיק לרדוף אחרי הכסף. בדרך כלל, הרדיפה אחרי הכסף מעוורת אותנו, ומרחיקה אותנו ממטרות פנימיות ומרווחה נפשית אמיתית, לכן קשה למצוא אדם כזה. החתירה להצלחה כלכלית גורמת לרבים להתמקד כל כך באותה מטרה, עד שהם מזניחים את הרווחה הנפשית ואת המטרות הנפשיות, הרגשיות או הרוחניות שלהם. הכול עולה על מזבח ההצלחה. אולם, כאמור זה כן אפשרי. איך? אם אותו אדם משקיע לאורך הדרך גם בחיפוש המטרות הפנימיות שלו, ומתמקד בהן, זה אפשרי. נדיר, אבל אפשרי.

זה חשבון של כוחות נפש: כאשר אדם שטוף בתאוות הממון, כפי שהסביר רבי נחמן, הוא מאמין שעליו להתאמץ הרבה מאוד ולרכז את כל כוחות הנפש כדי להרוויח – וזה "כוחי ועוצם ידי". בדרך העולם, ככל שאדם מרכז את כוחות הנפש שלו בכסף, הוא לא ישקיע בתחומים פנימיים ולא יפתח את עצמו מבחינה פנימית. אבל, אם הוא יצליח להשקיע גם בתחומים פנימיים, הוא יוכל לפרוח.

כפי שהסברנו בתחילה, העולם התפתח מרווחה כלכלית והישרדות פיזית לחיפוש אחר רווחה סוציאלית, ועכשיו המושג הרלוונטי בחיינו הוא רווחה נפשית.

תחושת רווחה, אם כן, נשענת אמנם על העובדה שיש לנו מה לאכול, אבל זה לא מספיק. אנחנו חייבים למצוא את החיבור שלנו, את המשמעות והפנימיות שלנו. תאוות הממון והמרדף אחרי הכסף מצמצמים את התפיסה שלנו, זורקים אותנו לתפיסה שבה הכול קשה ולא בא בקלות, תפיסה שלפיה אני צריך להתאמץ ולרכז את כל כוחות הנפש שלי בהישרדות כלכלית, חברתית וכדומה – ולכן נוצרת פגיעה ברווחה הנפשית שלנו. אנחנו צריכים למצוא דרך לשבור את מעגל הקסמים של תאוות הממון, ורבי נחמן מגלה לנו דרך כזו, לצאת מתפיסת הקטנוּת לתפיסה של גדלוּת:

לְהַמְשִׁיך הַשְׁגָּחָה שְׁלֵמָה אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא עַד שֶׁיְּשַׁבֵּר תַּאֲוַת מָמוֹן, וּשְׁבִירָתָהּ הוּא עַל יְדֵי צְדָקָה (ליקוטי מוהר"ן, תורה יג).

שבירת תאוות הממון נעשית על ידי צדקה. לא ניכנס כרגע למעלות הרוחניות ולהסברים עמוקים על הצדקה, רק נאמר בקצרה שהצדקה הפוכה לגמרי מתאוות הממון. בתאוות הממון אני מאמין שאם לא אתאמץ מאוד להשיג בכוחותיי כסף – לא יהיה לי כלום, ואילו הצדקה מראה את ההפך: אני מאמין שעל ידי נתינה - אגדיל את השפע שלי. זהו אחד התחומים שה' יתברך אמר עליו לעם ישראל – "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת" (מלאכי ג', י'). בחנו אותי - תנו צדקה, ותבדקו אם העשרתם ממנה או להפך.

בטווח הקצר, ברגעים הראשונים של נתינת הצדקה, נראה לאדם שהוא הפסיד. הוא עבד קשה להתפרנס ולהרוויח את לחמו, ועכשיו הוא נותן חלק מזה לאחר. על פי הטבע נראה שהוא הפסיד, אבל באמת הוא הרוויח. ראשית, כפי שכתבנו, אפשר לבדוק ולראות שבאמת לא מפסידים מזה מבחינה חומרית. אבל גם מבחינה נפשית, כשאדם נותן, הוא מרגיש בגדלות ולא בקטנות.

ננסה להסביר זאת. כיצד העובדה שאני נותן למישהו צדקה, או סיוע אחר, מביאה אותי למקום של גדלות, ובכלל, במה מדובר? לשם כך נעמיק לרגע במונחים מוחין דגדלות ומוחין דקטנות.

מוחין דגדלות ומוחין דקטנות הם שני מושגים שקשורים לנפש שלנו, וליתר דיוק – לתחושת הדחק או הרווחה הנפשית שלנו. מוחין דגדלות הוא מצב משוחרר שבו המוח פתוח: אנחנו מבינים דברים, מצליחים לראות את התמונה הגדולה ולא מרגישים צמצום בנפש. זהו מצב שממנו גם נגזרות התנהגויות של רַחְבוּת, נתינה ומחשבה על האחר, ולא רק על עצמי. מוחין דקטנות, לעומת זאת, הוא מצב של צמצום. תפיסה צרה ומצומצמת, שבה רבים הייסורים, וההתמקדות היא בנקודה קטנה וכאובה של עצמנו. במוחין דקטנות קשה לנו "לחשוב בגדול", קשה לנו לראות איך כל מה שעובר עלינו הוא לטובתנו. זהו מעין מצב הישרדותי.

רבותינו מלמדים, שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, ובמצוות צדקה אפשר לראות את זה "בשידור חי". אתה לא רוצה לתת, אתה מרגיש קטנות, לא מעניין אותך אף אחד אחר. מבחינתך – שילך לעבוד. אבל אז אתה עוצר את עצמך, מושיט את היד לכיס, מוציא כסף ונותן לו. עשית את זה. יצאת מהקטנות שלך לרגע, יצאת מהפנקסנות ומתחושת הצדקנות שלך. עלית מעל לטבע שלך – ולו לרגע אחד. מהבחינה הזאת הצדקה היא מעלִית מקטנות לגדלות.

יש כאן עניין נוסף. ברגע שאתה נותן, עצם הנתינה היא הפיכה ממקבל למשפיע, ומשפיע הוא בגדלות. כשאני נותן צדקה, כשאני נותן לאחר – אני מאותת לעצמי ולעולם כולו: יש לי. לא רק שלא חסר לי, ושאינני חי בתודעה של חָסָך וחוֹסֶר, אלא שיש לי מספיק אפילו לתת לאחרים. זה יכול לשנות את כל התפיסה הפנימית! אחרי המעשים נמשכים הלבבות. אתה נותן, ומשהו בפנים אומר – וואלה, נתתי, זאת אומרת שיש לי.

לפיכך, הצדקה איננה רק מצווה חשובה, ואפילו לא רק הסדר חברתי נפלא של עזרה לעניים. הצדקה מעלה אותנו מתפיסה של חוסר כלכלי לתפיסה של שפע, תפיסת רווחה נפשית, חומרית ואף רוחנית.