אהובה עוזרי – האישה שכנגד כל הסיכויים, ניצחה את החיים

חייה של אהובה עוזרי, האישה שבתוך ליבה מהדהדים צלילי פעמונים, וכל חייה רק רצתה לנגן אהבה, הם סיפור על שורשיות, פתיחות ובחירה מתמדת בחיים. זהו סיפורה של אישה שהביאה את מסורת המוזיקה המזרחית ללבבות הישראלים, חשפה אותנו לצלילים שונים וייחודיים, והמשיכה לשיר וליצור עד ימיה האחרונים, בניגוד לכל מה שחזו וגזרו הרופאים. הנה ארבעה ציטוטים מעוררי השראה שאמרה.

1. "בעיני, כל מוזיקה היא טובה ויפה - אם היא באמת מחוברת לתרבות שלה, או משלבת בין תרבויות מתוך כבוד בסיסי והכרה של שתיהן".

החיבור לתרבות שבתוכה גדלה היה חלק בלתי נפרד מהיצירה של אהובה עוזרי. היא נולדה בכרם התימנים לזוג הורים ממוצא תימני, והחלה את דרכה המוזיקלית עוד כילדה, כשביצעה את התפקיד המסורתי של המקוננת – מי ששרה את הצער על מות המת בהלוויות שהתקיימו בשכונה. אלבומה הראשון 'היכן החייל', שילב בתוכו שירי קינה ושירים עם זיקה יהודית מסורתית. עם השנים, הפכה להיות מחלוצות המוזיקה המזרחית בישראל, ומי שדחפה אותה ללב המיינסטרים. "כל אחד יכול ללמוד לסלסל, לא מוכרחים להיוולד עם זה", אמרה, "אבל כדי להיות אמן רציני, אפילו רק אמן מבצע, רצוי שקצת תכיר את התרבות שבתוכה אתה עושה אמנות". (ראיון לאריאנה מלמד, 2016).

בנוסף לשורשיות שלה, יצירותיה התאפיינו בשיתופי פעולה פוריים ומיזוג בין תרבויות. כמה משיתופי הפעולה שלה הדהימו את הציבור וזכו בהצלחה מסחררת, למשל עם יהודית רביץ והדג נחש.

2. "איה אותו האדם/ אשר מבין את הזולת/ את אותו העני/ אשר מביט בתחנונים" (איה האדם).

היו מי שהגדירו את המוזיקה של עוזרי כמוזיקת דיכאון, אבל היא עצמה התנגדה לכינוי הזה. "דיכאון זו מחלה קשה, לא שירים", היא אמרה בראיון לעכבר העיר ב־2016, "'שירי נשמה' או אפילו 'שירי עצב' אני מסכימה לקרוא לזה, לא דיכאון". ואכן, רבים משיריה של עוזרי, שהתחילה כמקוננת, מלאים בעצב, ברגישות ובהשתתפות בצערם של מי שהחיים התאכזרו אליהם. היא כתבה את שיר השכול המזרחי הראשון, על שכנתה שבנה נהרג במלחמת יום הכיפורים. שיר זה, 'היכן החייל שלי', שנאמר מפיה של אם שבא עליה הנורא מכל, מעביר צמרמורת בכל מי שמאזין לו. שיריה נוגעים ברגישות בנושאים של עוני, בדידות וסבל, ומלאים אהבה וחמלה כלפי כל אדם.

3. "כמו כל דבר במוזיקה, שליטה משיגים בהמון תרגול ומשמעת עצמית. התחלתי לשבת עם הכלי נגינה, תשע שעות ביום, לומדת ובעיקר מלמדת את עצמי, עד שהרגשתי מוכנה להופיע איתו כחלק ממני, שאי אפשר להפריד".

דרכה המוזיקלית של עוזרי מתאפיינת בסקרנות תמידית וחיפוש אחר חידושים מעניינים. עוד בנערותה למדה את הכלי שצליליו הרוטטים נהיו מזוהים איתה יותר מכל – הבולבול טרנג. היא הייתה מהראשונים בארץ שניגנו בו, והרחיבה את האפשרויות ואת הכיוונים של המוזיקה הישראלית. את הסיפור המלא על התאהבותה בכלי המיוחד הזה, וההתמסרות אליו, סיפרה בראיון האחרון שנתנה (עם אריאנה מלמד בעיתון הארץ):

"כל מה שלא הכרתי במוזיקה תמיד סיקרן אותי, עד היום זה ככה. ואז, אני פוגשת בחור, אומר שהיה המתופף של ראווי שנקר פעם; בולבול טרנג שמעת? ופתאום אני מקשיבה לכלי שמדבר מתוך הלב שלי ולתוך הלב שלי, ומתאהבת במבט ראשון לכל החיים. מיד רציתי לשלוט בכל האפשרויות שלו, אבל גיליתי שזה ממש לא פשוט, גם אם הכלי נראה במבט ראשון קל ונוח לתפעול. כמו כל דבר במוזיקה, שליטה משיגים בהמון תרגול ומשמעת עצמית, והתחלתי לשבת עם הכלי 9 שעות ביום, לומדת ובעיקר מלמדת את עצמי, עד שהרגשתי מוכנה להופיע איתו כחלק ממני, ואי אפשר להפריד".

4. "כשהרופאה אמרה לי 'את לעולם לא תשירי ובקושי תדברי', שאלתי אותה 'אני אחיה?'. היא אמרה לי 'כן', אז אמרתי לה: 'אז אני אשיר'" (ראיון עם קובי מידן).

בתחילת שנות ה־2000 התגלה אצל אהובה עוזרי סרטן במיתרי הקול, ונאלצו להסיר אותם מתוכה. רבים האמינו שהיא כבר לא תשוב לשיר, והרבה מהאלבומים הבאים שלה, כגון 'מעליי דממה', הכיל שירים שהיא הלחינה, אבל בוצעו בידי אמנים אחרים. אולם, להפתעת כולם, כולל טובי הרופאים והמומחים, כמה שנים אחרי הסרת מיתרי הקול, חזרה אהובה עוזרי לשיר. את כוחות הנפש שהיו לה כשישבה שעות, ימים וחודשים כדי ללמוד את הבולבול טרנג, היא הפנתה כעת אל כלי הנגינה הפנימיים שלה, והצליחה להחיות אותם ולהשיב להם את חיוניותם. גם האמונה שלה נתנה לה כוחות באותם ימים קשים. "אלוהים הוא הכוח המניע לשמחה הפנימית שלי, לשירה, ליכולת ההישרדות". הבחירה שלה בחיים מעוררת השראה והתפעמות, ונותנות משמעות מוחשית למילים שכתבה בשירה 'קום ולך':

"המנגינה ממשיכה/ מיתר אחד לוחש לך/ קום ולך אל החיים הממשיכים גם בלעדיך...".

מנגינותיה ומילותיה של אהובה עוזרי מהווים השראה גדולה לכל אמן שמחפש להרחיב את גבולותיו, ולגעת בשמחה ובכאב האנושיים. הם מלמדים אותנו על שורשיות, פתיחות, רגישות חברתית ואמפתיה לזולת ולצערו. חייה של עוזרי הם סיפור על כוחות נפש אדירים, התגברות על מכשולים בלתי אפשריים, ובחירה מתמדת בחיים.