סיכום השנה שלי בספוטיפיי הצליח להפתיע אותי הפעם

בסיומה של השנה האזרחית האחרונה, תלמידי כיתת המגמה שלי בשכבה י"א, ביקשו לראות את סיכום השנה שלי בספוטיפיי. "בקשו" זה אולי ניסוח עדין, "דרשו בתוקף" יתאים יותר. אם יצא לכם לעבוד קצת עם בני נוער תוכלו בוודאי להבין. וזה לא שיש לי במה להתבייש. כמו רוב האנשים, אני מוכנה לנאום בהתלהבות על המוזיקה שאני אוהבת, אבל הייתי רוצה שתינתן לי אפשרות העריכה. לפתוח סיכום אלגוריתמי ומדויק לעיניהם הבוחנות של בני ה-17 הרגיש לי פתאום חשוף מידי.

לא סתם חששתי, כבר למדתי על בשרי שאני לא יודעת למה לצפות בסיטואציה הזאת. נזכרתי בפעם הראשונה בה צפיתי בסיכום השנתי בספוטיפיי. הפעם הראשונה ההיא באמת עניינה אותי. בכל זאת, רשימת השמעה שהורכבה מאפס, בגיל בוגר, בו הטעם האישי שלי הרבה פחות מושפע מהסביבה. בשלב בו אני משמיעה מוזיקה בקול רם לעיתים רחוקות ואין לי אף אחד אחר לרצות. בלי היסטוריית השמעה שהולכת שנים אחורה לימי הפופ והרוק של גיל החטיבה. הסתקרנתי, כי לא היה לי מושג קלוש מה יופיע בסיכום. המוזיקה שאני שומעת מאוד אקלקטית, שייכת לז'אנרים שונים וחוצה תרבויות ושפות, לא היה לי שום ניחוש טוב למה בולט במיוחד ברשימת ההשמעה שלי.

רוב הנתונים נשמעו לי סבירים ומתקבלים על הדעת, אבל אחד הפתיע אותי במיוחד- זמר השנה: דודו טסה.

דודו טסה?! צחקתי בקול כשראיתי את זה. לא שיש לי משהו נגד דודו טסה, בכלל לא. להפך, מסתבר שאני מחבבת אותו, מחבבת פלוס, הכי אוהבת, כך טוען האלגוריתם. אבל לא היה לי מושג. כמה לא היה לי מושג? אם הייתי נאלצת לרשום רשימה של עשרת הגדולים שאני מצפה שיופיעו שם, הוא לא היה מופיע בה. גם לא אם הייתי מצמצמת את הרשימה לזמרים גברים, או אפילו לזמרים גברים ישראליים. אסתכן ואומר שאם היו מבקשים ממני רשימה כללית, של חמישים זמרים שאני מכירה, בלי קשר להעדפה, בכלל לא היה קופץ לי לראש השם של דודו טסה. 

והנה, הוא מופיע שם, על מסך הפלאפון שלי, הזמר ששמעתי הכי הרבה באותה השנה בספוטיפיי - לא אחר מאשר דודו טסה. עובדה שאין עליה עוררין, ספור ובדוק. זו המציאות.

זה לא היה מפתיע עד כדי הכחשה, הוא אומן מוכשר, מרגש ועוצמתי, החיבור ההרמוני בין הרוקנרול לשורשים מהדהד לי את המזרח והמערב שמשולבים בישראליות שלי. מה שתפס אותי לא מוכנה לא היה עצם העובדה, אלא חוסר המודעות שלי אליה. "אדם קרוב אצל עצמו" אומר הכלל המשפטי מהתלמוד הבבלי, "אדם בתוך עצמו הוא גר" הוסיף שלום חנוך בפרשנות גאונית. חשבתי שאני מכירה את עצמי טוב יותר. אבל, לא עבר הרבה זמן מרגע ההתקוממות הראשון מזה שאלגוריתם מתיימר לדעת עלי משהו שאני לא יודעת על עצמי, עד לרגע בו שיוועתי לדו"חות נוספים מהסוג הזה.

מאכלים מאיזה סוג מגבירים את תחושת השובע שלי לאורך זמן? באיזה שעות ביום אני עובדת בצורה הכי יעילה? מהם הפעילויות שמשמחות אותי? כמה פעמים ביום אני צוחקת בקול? סביב אילו אנשים זה קורה? לכמה אנשים חייכתי השבוע? כמה החזירו לי חיוך? כמה דברים חדשים למדתי החודש? כמה קשרים חדשים יצרתי השנה? גלו לי עוד בבקשה, ואני רוצה את זה בגרפים ברורים ובתרשימי עוגה מאירי עיניים.

מאז אותו האירוע, תמיד כשמתחיל פסטיבל סיכומי השנה אני נזכרת בסיטואציה הזאת, בתחושת הגילוי. הבנתי פתאום את המונח "חשבון נפש", את הצד הבאמת מאוד חשבוני שלו. איכשהו דווקא בחישוב הקר, האלגוריתמי, האובייקטיבי, היה משהו שעזר לי להתחבר לעצמי יותר, לאמוד בצורה טובה יותר את הפער בין התפיסה שלי את עצמי לבין המקום שבו אני עומדת, ומתוך כך להחליט האם לצמצם אותו או לקבל ולאמץ באהבה (מי ידע שככה אהנה מהופעה? הייתי חושבת ללכת בעצמי?).

כמה אומץ נדרש, לעמוד ככה מול דו"ח אובייקטיבי, ללא עריכה, ללא פילטרים, ללא תירוצים, בלי ליפות או להשחיר את המציאות. פשוט ככה. זה המצב. כמה שחרור והתחדשות יש בגילוי הזה.

נכנעתי לבקשה של התלמידים ההם, מציצה בחשש בתוצאות הסיכום השנתי שלי לראשונה  יחד איתם ומקווה שהחשיפה הזאת לא תשרוף אותי לגמרי. הם היו מרוצים להפתעתי, עברתי את מבחן בני הנוער. עכשיו רק נותר לי להחליט אם אפשר לזקוף את העובדה הזאת לזכותי או לחובתי.