באיזה אופן השם שנולדנו איתו משפיע עלינו?

שמות הם, לכאורה, בסך הכל אוסף של צלילים. לרוב, אנחנו אפילו לא עוצרים לחשוב מה הם אומרים. ובכל זאת, לכולנו יש שמות שאנחנו יותר אוהבים או פחות. פעמים רבות, הסיבה לחיבה שלנו לשמות, או לרתיעה מהם, נעוצה באנשים שהכרנו שנשאו את השם הזה. אם אהבנו אותם, נאהב גם את השם שלהם. גם אם הם כבר לא בחיינו, ושכחנו מקיומם, האהבה לשם תישאר בנו. אישיותם ואופיים "הטעינו" את השם במשמעויות וקונוטציות שקבעו את יחסנו אליו.

כמו ש־'הטענות' כאלה מתרחשות ברמה האישית, כך הן מתרחשות ברמה החברתית, ההיסטורית, הלאומית והאוניברסלית. לכן יש שמות נפוצים יותר, שהקונוטציה החיובית שלהם הפכה לנחלת הכלל. השבוע התפרסמו השמות הנפוצים ביותר בישראל לשנת 2023, ורשימה זו בהחלט מגלה כמה דברים מעניינים. השם הכי נפוץ במגזר הכללי הוא השם מוחמד. אחריו באים אדם, יוסף ודוד (שנפוצים בקרב שלושת הדתות), ואחריהם השם אריאל שנפוץ במגזר היהודי. בקרב בנות במגזר הכללי, מככבים השמות אביגיל, תמר, מרים, שרה ויעל – כולם שמות הלקוחים מהתנ"ך. העובדה שהשמות הכי נפוצים הם שמות בני אלפי שנים, מלמדת על הערך של קריאת שמות בהעברת המורשת והתרבות.

העיסוק בשמות הוא דומיננטי מאד בחיים האנושיים. הורים מתחבטים איזה שם לתת לבתם או לבנם, שיהיה מקורי אבל לא מוזר. משמעותי, אבל לא מוגזם. מסורתי, אבל לא מיושן. אוהבים ושונאים, חברים ואויבים, נותנים זה לזה כינויי חיבה או גנאי בהתאמה כבר מגיל קטן. בוגרים שמרגישים לא בנוח עם השם שקיבלו, משנים אותו לשם אחר. העיסוק הרב הזה מעיד על חשיבות השם, ומעלה את השאלה איזה תפקיד ממשי הוא משחק בחיינו, מה ההשפעה שלו עלינו, ומה הוא אומר עלינו. במאמר זה ננסה להאיר את השאלה, דרך התבוננות בקריאת השמות בתנ"ך, והבנת ארבעת המשמעויות ששם אוצר בתוכו: ירושה, תדמית, ייעוד ומורשת.

שם הוא ירושה

בספר בראשית מסופר על יעקב, שעבד שבע שנים כדי להתחתן עם רחל, אותה אהב, אבל במקומה העמידו לו במרמה את לאה בחופה. כדי להנשא גם לרחל, נאלץ לעבוד עוד שבע שנים נוספות. רחל אמנם הייתה האישה האהובה, אבל הייתה עקרה ולא יכלה ללדת עד שלב מאוחר. לעומתה, לאה הולידה ילדים רבים, אבל תמיד נשארה עם התחושה שהיא האישה הפחות אהובה. גם רחל וגם לאה ביטאו את צערן ותקוותיהן בשמות שנתנו לילדיהן. לבנה הראשון קראה לאה 'ראובן', כי ראה ה' את צערה ונתן לה בן. 'שמעון', כי שמע ה' כי היא שנואה ונתן לו אותו. 'לוי', מלשון ליווי, מתוך תקוה "כי הפעם ילווה אישי אליי". רחל, לעומת זאת, נתנה לבנה הראשון את השם "יוסף" – ביטוי לרצונה שיוסף לה ה' בנים נוספים.

שמות בתנ"ך ניתנים לאנשים על ידי הוריהם בשל מגוון סיבות שונות: אישיות, חברתיות, לאומיות ואוניברסליות. כשם שלאה ורחל נתנו לילדיהן שמות בשל סיבות אישיות, כך השמות שנתנו הנביא ישעיהו והנביא הושע לילדיהם, הם דוגמאות לשמות עם משמעויות לאומיות. הושע, שנבואותיו מלאות באזהרות מהחורבן הקרב, קרא לבתו 'לא רוחמה' – על שם עם ישראל, שעתיד לראות את ארצו נחרבת באכזריות ולגלות ממנה. ישעיהו, שיש נבואות נחמה רבות בנאומיו, ותקוות לגאולה העתידית, ביטא זאת בשם בנו 'שאר ישוב' – שם המייצג את הגאולה העתידית, בה שארית מהעם תשוב לארץ.

בדוגמאות אלה, כמו בעוד רבות בתנ"ך, השם הוא דבר שהורים מורישים מעצמם, ממי שהם, מרגשותיהם והשקפותיהם, כאנשים יחידים ופרטיים וכדמות לאומיות, עוד בשלב העריסה. מתן שם הוא הירושה הרוחנית הראשונית שמקבל הילד, ואיתה יישאר כל החיים. תמצתה זאת המשוררת מאיה בז'רנו, בצורה יפה:

"בשם המוענק לנו עם הלידה ניתן אולי לראות את 'משפט ההורה' הראשון שלנו, את 'טקסט הילדות' הראשון. דרך השם מועברים אלינו ירושות משפחתיות, ציפיות, השקפות עולם, אידיאולוגיות ועוד. לאורך כל החיים אנו מנהלים דיאלוג עם שמנו, כשבידינו הברירה 'להיענות' לשם שניתן לנו או להיאבק עמו...".

שם הוא תדמית

בהמשך ספר בראשית מסופר על יוסף, בנה של רחל, שהתגלגל אל הכלא המצרי, ויצא משם לאחר שפענח עבור פרעה מלך מצרים את החלומות החידתיים שחלם בלילה, וכך זכה לחנינה ולמעמד גבוה בממלכה. הוא גם זכה לכינוי חדש 'צפנת פענח'. כינוי זה ביטא את ההערכה שרכשו לו המצרים, ואת התחום שבו ראו בו אוטוריטה. זו דוגמא אחת מיני רבות ל־'כינויים' שאנשים זוכים להם בתנ"ך, על ידי הסביבה, בעקבות פועלם.

מלבד השם שאדם מקבל מהוריו, אם כן, הוא גם מקבל שם מחבריו, מכריו וסביבתו. הכינויים האלה, שניתנים על ידי הבריות, פעמים רבות מתארים בקליפת אגוז, את התדמית שלנו בעיני אחרים. השם לא מייצג רק את מה שקיבלנו בירושה, אלא גם את מה שקלטנו מהסביבה, ואת האופן שבו היא תופסת אותנו.

שם הוא ייעוד

שמות מסוג נוסף הם כאלה המייצגים את הייעוד שמוטל על האדם. אברם קיבל את השם 'אברהם', אחרי שעמד בכמה ניסיונות והוכיח את מעלותיו. השם 'אברהם' הוא קיצור של 'אב המון גוים' – שם המייצג את הייעוד האוניברסלי שלו, להיות ברכה לכל עמי העולם. גם שרי אשתו נהיית 'שרה' מאותה סיבה עצמה. כאן השם לא מייצג את העבר, אלא את הייעוד העתידי של האדם. אברהם ושרה גם מייצגים קרע בין הדורות – הם מרדו בהוריהם שהיו עובדי עבודה זרה, ויצאו לארץ כנען להתחיל דרך חדשה. שינוי השם שקיבלו מהוריהם מייצג את הקרע הזה.

רגע היסטורי בתולדות ישראל, שבו התרחשה תנועה מאסיבית של שינוי שמות, מטעמים של ייעוד, היה בתקופת השיא של התנועה הציונית, ושנותיה הראשונות של המדינה. יהודים רבים שינו אז את שמותיהם, משמות "גלותיים" לשמות "עבריים", תנכיים, ארץ ישראליים. דוד גרין הפך לדוד בן-גוריון, משה שרתוק הפך למשה שרת, וגולדה מאירסון הפכה לגולדה מאיר (בדוגמאות אלה מדובר דווקא בשם משפחה, אך זה קרה גם בשמות פרטיים).

האפשרות לשנות את השם, מייצגת את האפשרות להשתחרר ממטען העבר שהניחו ההורים, ומהתדמית החברתית שמגולמת בכינויים. שינוי זה כרוך בקרע מהעבר, ברמה כזו או אחרת, ולכן הוא נחשב דבר חריג, אבל לפעמים יש נחיצות בפעולה הזו. רעיון זה מופיע בדברים הבאים מהתלמוד:

"רבי אליעזר אומר: שלושה דברים מבטלין גזרה קשה, ואלו הן: תשובה ותפלה וצדקה. אמר רבי יוסי: אף שינוי השם".

שם הוא מורשת

בבואו של הורה להעניק שם לילדו, הוא מוצא עולם מלא בשמות, שכבר טעונים משמעויות בעיני הבריות ובעיניו. השם הוא הירושה הראשונה שהוא מעניק לילד, ירושה שתלך איתו כל החיים. הבחירה בשם הילד היא בחירה ב"מסר" שהוא בוחר להעניק לו, מתוך המורשת התרבותית והשקפת עולמו הפרטית.

לצד זאת יש לזכור, שהאדם עצמו, המקבל שם זה, מעניק לו משמעות חדשה בחייו. "הרשות נתונה" והשם אינו גזרת גורל, גם אם הוא נושא איתו משמעויות מהעבר. השם 'הרצל', למשל, היה שם משפחה חסר כל משמעות מיוחדת, עד ראשית המאה ה-20, אז נעשה שם פרטי נפוץ מאד בקרב יהודים ציונים מסיבות ידועות. האיש שנשא את השם הפך אותו לאהוד בזכות מפעל חייו. האדם מקבל לעצמו שם טעון במשמעויות שנוצרו על ידי הדורות הקודמים, אבל בחייו ובמעשיו מטעין אותו במשמעויות חדשות. המשמעות החדשה שיקבל השם בחייו של אותו אדם, משחררת אותו מכל גזרת גורל שהשם יכול היה להטיל עליו, הן בידי הוריו והן בידי הסביבה. תמצית רעיון זה מופיע במדרש הבא:

"אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם:

אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו.

טוב מכולם מה שקונה הוא לעצמו".

(מדרש תנחומא ויקהל).