עזה - חמישה דברים שלא ידעתם עליה

הרבה לפני שהיו בה רקטות וטילים, מנהרות ופירים, הפצצות וסבבים – עמדה עזה על תילה כעיר חשובה בהיסטוריה של ארץ ישראל והמזרח התיכון. נקודת המפנה הייתה מלחמת העצמאות ב-1948, ומה שקרה אחרי כן האפיל על מה שקדם ל"שעת האפס" הזו. היום רבים רואים אותה רק מבעד לסכסוך המדמם ולטרור הרוחש בה, אבל מבט רחב יותר אל ההיסטוריה יגלה לנו עבר של עיר מרתקת, שבתהליכים שונים ומשונים התגלגלה והגיעה לשפל שבה היא מצויה כיום. עיר של משוררים, חכמים והוזים, "שער הדרום" ממנו יוצאים למסעות ארוכים, וגם קהילות יהודיות משגשגות שנבנו ונחרבו לאורך השנים. קבלו 5 דברים שלא ידעתם על עזה.

א. האם ח'אן יונס הוא ח'אן?

אחד המאפיינים שעיצבו את ההיסטוריה של עזה היה מיקומה, בתור התחנה האחרונה לפני הכניסה למדבר סיני השומם והצחיח. בתורה היא מוצגת כגבול הדרומי של ארץ כנען, "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה". היא הייתה מן "תחנת דלק" אחרונה להצטייד במזון לפני יציאה לדרך ארוכה.

עזה מרכז סחר חשוב

עובדה זו הפכה אותה למקום שכולם צריכים לעבור בו, וכך הפכה למרכז סחר חשוב, שהתקיימו בו שווקים וחיי עיר תוססים לאורך ההיסטוריה. היו בה מקומות לינה לנוסעים שעברו דרכה, אכסניות ("ח'אנים") פזורות לאורכה, ואחת מהן הייתה ח'אן יונס – האכסנייה שהקים ב-1389 האמיר הממלוכי יונס א-נוריזי, שעל שמו קרויה העיר שמוכרת לנו היטב. ב-200 שנה האחרונות, כשפחת הסחר הרגלי ועלה סחר האוניות, הפכה עזה מתחנת מעבר רגלית לנמל חשוב.

ב. מה עושה עיטור של בית הכנסת על עמודי המסגד בעזה?

עמוד היה בעזה – עד לפני האינתיפאדה הראשונה, אז הושחת – ועליו הייתה הכתובת "חנניה בר יעקב" בעברית ויוונית, לצד שופר ואתרוג החקוקים בו. עזה היא עיר עתיקת יומין שעברה בין ידיים רבות לאורך ההיסטוריה. מצרים, פלישתים, אשורים, בבלים, יהודים, ערבים, נוצרים, מוסלמים – בכל תקופה משל בה עם אחר והותיר בה את חותמו. בימי בית שני התקיים בה יישוב יהודי תוסס, שנבנה ונחרב פעמים רבות בתקופות שונות. אולם, למרות תמורות הזמן המרובות, וגם אחרי שהתיישבה עזה במוסלמים רבים, עדיין נותר זכר לאותו יישוב יהודי עתיק. על אחד מעמודי 'המסגד הגדול' עמדו הכתובת והעיטורים שהזכרנו, שהם חלק משרידים רבים נוספו שמעידים על חיים שלמים שהתקיימו כאן לפני כ-2,000 שנה. חלקם הושחתו כאמור, אך חלקם שרדו ומהווים עדות מרתקת לימים אחרים.

ג. איך הופכים להיות משיח?

יישוב יהודי נוסף התקיים בעזה במאה ה-17, ובתוכו החלה אחת הפרשיות הטרגיות בתולדות ישראל: סיפורו של שבתאי צבי והתנועה השבתאית. שבתאי צבי היה בחור תימהוני מהעיר איזמיר, שראה חזיונות והזיות, והרגיש שהוא נבחר על ידי האל להושיע את ישראל. יהודים רבים ששבעו מהצרות הקשות של הגלות, האמינו לו ותלו בו תקוות רבות. חלקם האמינו בלהט, שממש בקרוב תבוא הגאולה, ואפילו מכרו את בתיהם בארצותיהם באירופה ו"ישבו על המזוודות", מצפים שבכל רגע ייצא הכרוז שיכריז שהולכים לארץ ישראל. בסופו של דבר, נאסר שבתאי צבי על ידי השלטונות של האימפריה העות'מנית והתאסלם – מהלך שעורר משבר ואכזבה עצומה ליהודים הרבים שהאמינו בו ברחבי העולם. למרות ששבתאי צבי, במעשיו ובנאומיו, הביא את האסון הזה על העם, ישנו אחראי נוסף לאירוע – נתן העזתי (מהעיר עזה).

נתן העזתי מהעיר עזה

שבתאי צבי התימהוני, עוד לפני שראה את עצמו משיח, בא אל אותו נתן, שנודע כבעל יכולות ריפוי מיסטיות, כדי שירפא אותו מהחזיונות והסיוטים אותם ראה. נתן העזתי, במקום לרפא, החליט דווקא להזין את הדמיונות הללו,  ועודד את שבתאי הצעיר להאמין שהוא המשיח. הסמכות הרוחנית שלו העניקה למעמדו של שבתאי צבי משנה תוקף, ונתנה לו גב חזק. שבתאי צבי אמנם נולד בטורקיה – אבל משיח השקר נולד בעזה.

ד. נפוליאון מביס את הפרשים

בשל מיקומה האסטרטגי, שכבר הזכרנו, הייתה עזה יעד נחשק עבור מדינות ומעצמות בכל הזמנים. הפלישתים, המצרים, הכנענים, ועוד עמים רבים, לטשו אליה עיניהם עוד מהעת העתיקה. גם בעת החדשה, כשמעצמות אירופה החלו להשתלט על המזרח התיכון, הייתה עזה מוקד לחימה משמעותי ורב ערך. אחד הכיבושים המרכזיים התרחש בעת מסעו של נפוליאון לכיבוש ארץ ישראל, עם חיילותיו הרבים, בסוף המאה ה-18. נפוליאון הגיע מדרום, וכבש את הארץ – מאל-עריש ועד עכו (שעל חומותיה נבלם).

עזה הייתה אחת התחנות בדרך של נפוליאון

,עזה הייתה אחת התחנות בדרך אותה הוא כבש בקלות יחסית. למרות שלממלוכים ששלטו בה היו פרשים רבים יותר, ידע נפוליאון להשתמש בטכניקות לחימה מתוחכמות גם בלי סוסים, ולכבוש את העיר מהר וביעילות. ב-150 השנים שבאו אחרי כן היא עברה ידיים רבות – האימפריה העות'מאנית, המנדט הבריטי, השליטה המצרית, מדינת ישראל – ומשם למצב שבו היא נתונה כיום.

ה. משורר של אהבה וגאולה

בעזה ניצב קברו של אחד מגדולי המשוררים העבריים בכל הזמנים – רבי ישראל נג'ארה (1555-1625). הוא נולד בדמשק, חי זמן מה בצפת, ולבסוף הגיע גם לעזה, שם התמנה לרב של הקהילה. רבי ישראל נג'ארה הירבה לכתוב על היחס בין עם ישראל ואלוהים באמצעות מטאפורות הלקוחות מחייה ועולמה של אהבה אנושית. רבים משיריו עוסקים בגלות המרה ובתקווה לגאולה. שניים מפיוטיו הנודעים, 'יודוך רעיוני' ו'יעלה יעלה', מושרים בחופות רבות עד היום, ונראה שעם פיוטו 'יוֹנָה מַה לָּךְ הוֹמִיָּה' ניתן להזדהות מאד בעת הזאת:

רָאִיתִי עֳנִי עַמִּי / וְיָדַעְתִּי אֶת מַכְאוֹבָיו

לֹא יִתְּנוּ לוֹ דֳּמִי / וְיָסֹבּוּ עָלָיו רַבָּיו

חַכִּי לִי לְיוֹם קוּמִי / לְעַד, לָרִיב אֶת יְרִיבָיו

אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי / וְשָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ

מספר ימים לאחר שהתרחש הטבח בעוטף עזה, ובפרט הטבח במסיבת הטבע 'נובה' ברעים, הדביק מישהו על המילה 'עזה' בשלט של רחוב עזה בירושלים מדבקה שכתוב עליה 'נובה', כדי לבטא את הסלידה מהמילה 'עזה' וכל מה שכרוך בה. השנים האחרונות, ובפרט הטבח האחרון, הפכו את עזה לשם נרדף לאסון מתמשך, קן צרעות רצחני ומרכז של טרור ודם. מבט אל העבר מראה לנו שיכול להיות אחרת, ושבהיסטוריה יש מחזוריות של חורבן ובנייה, גלות וגאולה, ושאחרי הרס יכולה להגיע צמיחה.