לפעמים לשקר - זה בעצם לומר את האמת

האם לומר את האמת זה תמיד הדבר הנכון לעשות? דמיינו עולם שבו היינו מסוגלים לקרוא מחשבות של אחרים – והם היו מסוגלים לקרוא את המחשבות שלנו. דמיינו שכל הרהור ביקורתי היה נפלט החוצה, באופן חזיתי וישיר, מבלי להתחשב במוכנות הרגשית של האדם האחר. ברגע שמנסים לדמיין עולם שכזה, פתאום אפשר לשים לב לכל אותם רגעים שבהם היעדר כנות מסוים היה חיוני כדי לשמן את הגלגלים של מערכות היחסים שלנו, ולאפשר להן להמשיך לנוע.

התורה מספרת, שאחרי שנים רבות של עקרות, כששרה הייתה כבר זקנה, היא שמעה את הבשורה שהיא עתידה ללדת בן, צחקה ותהתה בליבה, איך אישה זקנה כמוני תלד? ועוד לאדם זקן כמו אברהם?

אחר כך, כשאלוהים פונה לאברהם, הוא שואל אותו: "למה זה צחקה שרה לאמור האף אמנם אלד ואני זקנתי?". בתוך השאלה אפשר לראות שאלוהים השמיט ולא אמר לאברהם ששרה חשבה עליו שהוא זקן, וחוכמת היהדות מפרשת שהוא "שינה מפני השלום", כלומר כדי לא לפגוע בכבוד של אברהם ולשמור על השלום בזוגיות בינו לבין שרה. התלמוד לומד מסיפור זה, שלפעמים צריך לומר את האמת באופן חלקי, או אפילו לשנות את הפרטים, כדי לשמור על ערכים מסוימים. כך, לדוגמא, ישנם מקרים שאדם יכול לשקר כדי למנוע בושה מעצמו או מאחרים. ובמקרה ההפוך – אדם יכול לשקר ולטעון שהישגיו אינם גבוהים כפי שהם באמת, כדי שלא יביטו עליו בהערצה והוא יתחיל להתגאות.

כיצד מתיר התלמוד לשקר בנסיבות מסויימות, בזמן שכתוב בתורה באופן מפורש – "מדבר שקר תרחק"? לפי חוכמת היהדות, סתירה בין רעיונות נותנת לנו הזדמנות לשאול שאלות, שבסופן נגיע להבנה יותר עמוקה. אם נשים לב, במקרים שבהן חוכמת היהדות טוענת שמותר לשקר, היא לא משתמשת בפועל "שקר" אלא "שינה". לשקר זה דבר רע, אולם לשנות, במקרים מסוימים, זה דבר טוב. מתוך הבחנה זאת אנחנו יכולים לשאול את השאלה שתסייע לנו להגיע להבנה חדשה – מה המשמעות של המושגים שקר ואמת לפי חוכמת היהדות?

מכירים את הפתגם "לשקר אין רגליים"? אם תסתכלו על הצורה הציורית של כל אות במילה "שקר" (ש׳-ק׳-ר׳), ותנסו לדמיין אותן כמו מבנים העומדים על גבי הקרקע - אתם תראו שכל אחת מהן נשענת על נקודה אחת בלבד. אכן, לשקר אין "רגליים". יש לו רגל אחת בלבד, מה שמעיד על חוסר היציבות שלו. לעומת זאת, כל אחת מן האותיות של המילה "אמת" (א׳-מ׳-ת׳) נשענת על שתי נקודות.  יש להן שתי רגליים ששומרות עליהן שלא יפלו. אפשר לסכם את התובנה הראשונה כך – שקר הוא דבר זמני וחולף, אמת היא קבועה ולא משתנה. אולם, זה עדיין לא מספק לנו תשובה בנוגע לשאלה ששאלנו. לשם כך נצטרך לצלול עוד יותר להבנת המושגים.

כאשר מתבוננים במקומות בתנ"ך בהן מופיעה המילה "אמת", אפשר לראות שברבים מהם היא מופיעה בסמוך למושגים הקשורים למשפט או צדק, או באופן כללי יותר – למעשים מוסריים. הנה כמה דוגמאות: "... אנשי אמת שונאי בצע...", "משפט אמת יעשה בין איש לאיש...", "... אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם...". כאשר מחפשים בתנ"ך את המילה "שקר", אנו נחשפים לתמונה ההפוכה – שקר מופיע כמעט תמיד בסמוך למעשים לא מוסריים. להלן דוגמאות נוספות: "... וינאפו את נשי רעיהם וידברו דבר בשמי שקר...", "אהבת רע מטוב, שקר מדבר צדק סלה", "עיניים רמות, לשון שקר, וידיים שופכות דם נקי". במובן הזה, המשמעות ברורה. המוסריות מנחה את האמת. אם אנחנו עושים מעשים טובים, אנחנו הולכים בדרך האמת, אפילו אם הדברים שאמרנו לא בדיוק נכונים. אם אנחנו פועלים מתוך אינטרס שלילי, אפילו אם אמרנו דברים נכונים, אנחנו הולכים בדרך השקר.

הפרספקטיבה הרעננה שחוכמת היהדות חושפת לפנינו כלפי המושגים אמת ושקר, היא גם הסתכלות מלאת תקווה. אם לאמת יש רגליים ולשקר אין, משמע שגם למעשים טובים וצודקים יש רגליים, ולמעשים רעים אין. בסופו של דבר, כאשר מביטים במרחק של מאות ואלפי שנים - העולם נהיה ערכי ומוסרי יותר ויותר. האמת היא זאת שעומדת יציבה, השקר נודף ברוח ומתפרק. זה טבע המציאות, לאמץ את הטוב ולדחות את הרע, אך זה לוקח הרבה זמן. אולם, אם אנחנו רוצים להיות בצד המנצח, כדאי לנו לבחור לעשות טוב. כל עוד זה יהיה המצפן הפנימי שלנו, אנחנו נוכל לשבור את התבניות המוסכמות, ולדעת שלפעמים, לשנות מהאמת - זו אמת של ממש.