למה בחנוכייה יש שמונה קנים ובמנורה רק שבעה?

ויכוח סוער התנהל בתחילת שנת 1951 בארץ סביב שאלת כשרותה של מנורת הכנסת - מנורת שבעת הקנים הניצבת בגן הוורדים מול משכן הכנסת שבירושלים, אשר ניתנה כשי למדינה הצעירה על ידי בית הנבחרים הבריטי. היה חשש כי תתעורר התנגדות למנורה הדומה לזו שעמדה בבית המקדש, מפני שעל פי ההלכה אין ליצור העתקים של כלי בית המקדש עד שייבנה: "לא יעשה אדם בית (ב)תבנית (ה)היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן, מנורה כנגד מנורה; אבל עושה (מנורה) של חמשה ושל ששה ושל שמונה (קנים). ושל שבעה - לא יעשה, אפילו של שאר מיני מתכות" (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ד, עמודים א'-ב').

כמו כן, היה עוד עניין בעייתי - הימצאותם של פסלי בני אדם ובעלי חיים על המנורה, הנתפסת כנוגדת את הציווי המופיע בעשרת הדברות "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ', ג'). המצדדים בקבלת השי, טענו כי מנורת הכנסת המיועדת אינה חפץ פולחני ולכן אין לראות בדמיונה למנורת המקדש כל בעיה. לגבי הפסלים נטען, כי מאחר שמדובר בתבליטים, שאינם מפוסלים בשלושה ממדים מלאים, הרי שהאיסור ההלכתי אינו מופר כאן. בסופו של דבר, פסק הרב הראשי לישראל דאז, יצחק אייזיק הלוי הרצוג, כי המנורה ותבליטיה כשרים, וכך אנחנו היום יכולים ליהנות ממנורת הברונזה המרשימה שמול הכנסת, המגיעה לגובה של חמישה מטרים וכולה מפוסלת בעיטורים ובתבליטים יפהפיים. יוצר המנורה, האמן היהודי-בריטי בנו אלקן השקיע שש שנים מחייו ליצירת המנורה, והיא מציגה כ-30 אירועים, ביטויים, דמויות ומושגים מכוננים בתולדות עם ישראל.

מה הקשר בין מנורת שבעת הקנים למנורת חנוכה?

תיאור מפורט של המנורה שדלקה בבית המקדש מופיע בספר שמות: "ועשית מנֹרת זהב טהור… ושִשה קנים יצאים מצדיה שלשה קני מנרה מצדה האחד ושלשה קני מנרה מצדה השני … ועשית את נרותיה שבעה" (שמות כ"ה, ל"א-ל"ז). 'הוראות הייצור' של המנורה ניתנו למשה עוד במעמד הר סיני. כלומר, המנורה שעמדה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, ודלקה בכל ימות השנה, במספר נרות קבוע. לעומת זאת, כידוע, את מנורת החנוכה כל אחד מדליק בביתו, היא בעלת שמונה קנים, דולקת רק בימות החנוכה, ומוסיפים בה נר אחרי נר לאורך ימות החג.

הדלקת נרות חנוכה נקבעה כזכר לנס פך השמן שכל ילדי הגן שרים עליו, ומקורו במעשה שמובא בגמרא במסכת שבת. הנס התרחש לאחר שחרור בית המקדש במרד החשמונאים כשנמצא כלי קיבול קטן ובו שמן טהור שהיה אמור להספיק להדלקת המנורה למשך יום אחד ולמעשה הספיק לשמונה ימים. כך, הדלקת שמונה נרות חנוכה אינה נעשית כזכר למנורה בבית המקדש, אלא כדי לספור את מספר הימים שבהם התרחש הנס, ולכן אנו מדליקים ביום הראשון נר אחד להראות שהיה נס יום אחד, וביום השני מדליקים שני נרות כדי להראות שהנס היה יומיים וכן הלאה.

לא בחיל ולא בכוח

מאז התקופה הרומית ועד ימינו הפכה המנורה לסמל מרכזי באמנות היהודית. דמות המנורה המופיעה בפסיפסים, על גבי מצבות קבורה, במטבעות, בנרות שמן ובמשקופי בתים, היא הוכחה ל"יהדותו" של המקום. מנורות של שבעה קנים מופיעות כסמל יהודי בעת העתיקה גם בבתי כנסת של קהילות שקמו מחוץ לארץ ישראל כגון ברומא, בסוריה, בקרתגו ובמצרים. לכן, אך טבעי היה שהמנורה הפכה לחלק המרכזי בסמלה של מדינת ישראל – שני ענפי זית ניצבים משני צדי המנורה ומתחת מופיע הכיתוב "ישראל".

לרוחב הקנים החיצוניים משני צידי מנורת הכנסת מופיע פסוק מספר זכריה: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות" (זכריה ד', ו'), החותם את נבואת זכריה: "וישב המלאך הדבר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו, ויאמר אלי: מה אתה ראה? ואמר: ראיתי והנה מנורת זהב כלה, וגלה על ראשה, ושבעה נרתיה עליה שבעה, ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה, ושנים זיתים עליה, אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה" (זכריה ד', א'-ג') . הפסל אלקן בחר לצטט את הפסוק התנ"כי הזה מתוך ההקשר הברור לסמל המנורה, אך דרכו הוא גם מעביר מסר לפיו כוחו של עם ישראל אינו נעוץ בחוזק הפיזי אלא בחוסן הרוחני.

דווקא במנורה המציגה סצנות מלחמה וקרבות עקובים מדם מצד אחד, ודמויות, אירועים או מושגים המבטאים תרבות ורוחניות מצד שני – מכריע אלקן כי האחרונים גוברים על הראשונים. האמירה הזו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסל המנורה, נכונה גם היום. החוסן הרוחני שלנו כעם שצריך לשמור על אחדותו, נפגע קשות טרם המלחמה. עתה, בימים הקשים של מלחמת "חרבות ברזל" אנחנו חייבים לזכור ולא לשכוח – "לא בחיל ולא בכוח"... רק הכוח הרוחני של עם ישראל (הנעוץ באחדותו) הוא זה שיביא לנו את הניצחון.