5 נאומי מלחמה דרמטיים שנישאו בתנ"ך

מדי פעם משחרר דובר צה"ל תמונות ממה שעושה ישראל בעזה. בתים הרוסים, בנייני ממשל שנכבשו, ופירים שהתגלו. אחת הסיבות לכך היא כדי לגרום למחבלים של חמאס לחשוב שאבדה תקוותם ולהיכנע. מאז ומעולם לוו מלחמות, לצד הקרבות הממשיים, גם בקרבות פסיכולוגיים. באמצעות נאומים נלהבים ומלאי פאתוס ורגש, ניסו מנהיגים לחזק את בני עמם ולהחליש את החוסן של האויב. מטרת המנהיג בנאומיו הייתה להעניק לחייליו מוטיבציה והבנה לגבי מטרת הלחימה וחשיבותה. בנוסף, ניסו המנהיגים בנאומיהם לשדר עוצמה על מנת לרפות את ידיהם של חיילי האויב, ולגרום להם להאמין שמלחמתם היא חסרת תוחלת. קבלו 5 נאומים מהתנ"ך שנישאו בלהט הקרבות.

א. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם" (דברים כ',ג')

מילים אלה לקוחות מתוך הנאום שאומר הכהן לחיילים מבני ישראל היוצאים למלחמה. לא מדובר בנאום שנאמר במלחמה אחת מסוימת, אלא בנוסח כללי שמביאה התורה, שייאמר בכל מלחמה. נוסח זה נאמר כשבני ישראל עוד היו במדבר, אולם היו קרובים לארץ כנען, ומתכוננים לקראת המלחמה שמצפה להם שם. בנאום זה שולחים הביתה חיילים שבנו בית חדש, ארשו אישה, או נטעו כרם – כאלה שדאגותיהם נתונות במקום אחר. בנוסף, נאמר שם הפסוק הידוע, ששולח הביתה את אלה שפוחדים מהמלחמה, כדי שלא ירפו את ידי חבריהם: "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ".

ב. "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!"

בני ישראל הגיעו סמוך לארץ כנען, ועמדו ניצבים על עבר הירדן. אולם לא כולם רוצים לחצות את הנהר. ישנם שניים וחצי שבטים שדווקא אוהבים את עבר הירדן המזרחי, כי הוא אזור המתאים למקנה שלהם, והם לא רוצים לחצות מערבה. הם פונים עם הבקשה שלהם למנהיגם משה, והוא סבור כי הם רוצים להשתמט מהמלחמה, ולכן מטיח בהם את המילים המצוטטות. הוא חושש כי הם עוד עלולים לגרום גם לעוד אנשים בעם לא לעבור את הירדן, ונושא בפניהם נאום שמסביר על הבעיה הגדולה של זה. אחרי הנאום אומרים לו השבטים שלא הייתה להם כוונה להשתמט מהמלחמה. הם ישמחו להשאיר שם את המקנה שלהם עם הנשים והילדים, ללכת לקרב עם האחים שלהם, ואפילו לצאת בראש המחנה עד סוף הלחימה: "לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ".

ג. "וַיֹּאמֶר, הַפְּלִשְׁתִּי, אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת-מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה; תְּנוּ-לִי אִישׁ, וְנִלָּחֲמָה יָחַד. וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה; וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ, מְאֹד"

קפצנו כמה מאות שנים קדימה. בני ישראל כבר כבשו את הארץ, והקימו בה ממלכה. אולם הממלכה הזו נמצאת תחת איום של הפלישתים הרבים, שאף יש להם רכש אחד ענק ומאיים. את הנאום המצוטט נשא גוליית הפלישתי, אדם גדל מידות ששיתק את מחנה ישראל רק מכוח נאומיו הזחוחים. כפי שעולה מהפסוקים, הנאומים שלו השיגו את מטרתם – פחד ויראה מילאו את לבבות החיילים במחנה ישראל. אולם למזלם, היה נער צעיר אחד, שהנאומים האלה לא עשו עליו רושם, והוא הסכים להילחם עם הענק הפלישתי. כל המילים הגדולות של גוליית לא עזרו לו, כשפגעה לו בול בפוני האבן הקטנה ששלח הנער דוד.

ד. "הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח." (דברי הימים ב', י"ג, ה')

בתקופת גוליית, מלך ישראל היה שאול – המלך הראשון. את שאול החליף דוד, ואחריו בא בנו שלמה. אחרי שלמה בא בנו רחבעם, אולם המלכות שלו לא הייתה יציבה. קם לו יריב – ירבעם בן נבט, והוא רצה לפרוש ממלכות רחבעם ולהקים ממלכה משלו. כך התפצלה הממלכה לשתיים – ממלכת ישראל בראשות ירבעם, וממלכת יהודה ברשות רחבעם. את הנאום המצוטט לעיל נשא בנו של רחבעם, אביה, שמלך אחרי אביו. בנאום הזה הוא מנסה לעודד את מחנהו, ולהזכיר להם שהזכות למלוך בישראל נתונה להם בלבד, בזכות הייחוס שלהם לדוד המלך. הנאום הזה גם מכוון לאזניהם של חיילי ירבעם, כדי לגרום להם לפקפק בצדקת דרכם.

ה. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב שָׁקֵה אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ. אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי. עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו (מלכים ב', י"ח, י"ט-כ"א)

קפצנו עוד כמה מאות שנים. על במת ההיסטוריה עלתה האימפריה האשורית, שהגיע מהצפון והחלה אט אט להתקדם ולכבוש את כל הממלכות הקטנות של המזרח התיכון. את ממלכת ישראל היא כבר הגלתה, ועכשיו פנתה לתקוף את ממלכת יהודה, ולדרוש ממנה להיכנע. לכן הוא שולח את רבשקה (משרה בכירה בחצר המלך) שיטיח דברים בעם הקטן והחוצפן הזה. הוא נושא נאום שנועד לגרום לפחד בקרב בני ישראל. אנשיו של חזקיהו אפילו מבקשים ממנו לדבר ב"אֲרָמִית" ולא ב"יְהוּדִית" (לשונם של אנשי יהודה) כדי שאנשי העם לא יבינו את דבריו. אבל רבשקה מתעקש לדבר דווקא אל העם, וגם לועג למלך שלהם באזניהם: "וַיַּעֲמֹד רַב שָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ דְּבַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר. כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַל יַשִּׁיא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ כִּי לֹא יוּכַל לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ". הנאום לא השיג את מטרתו, ממלכת יהודה לא נכנעה, ואף ניצלה בסופו של דבר.

נאומים רבים שמענו מתחילת המלחמה – החל מהנאום המרשים של ביידן, דרך הצהרותיו היומיות של דובר צה"ל, עבור במסיבות העיתונאים של נתניהו גלנט וגנץ, וכלה בנסראללה שנואם ממחבואו בלבנון. המלחמה בישראל הוזכרה אפילו בנאומה של מלכת דנמרק שפרשה לפני יומיים ואמרה כי "השנה שאנו נפרדים ממנה הלילה תיזכר בשל מתקפת הטרור הנוראית נגד אזרחים בישראל". גם הקרב הפסיכולוגי, לצד הקרב הפיזי, ממשיך להתנהל.