5 משפטים מהמקורות על אחדות בתוך המחלוקות

קשה לתאר את גודל המהפך שחוותה החברה הישראלית ב־7.10. קודם למתקפה האכזרית עמדה החברה על סף אחד הקרעים העזים והארסיים בתולדותיה. שנה של סכסוך קשה ומדמם, שחלקו יושב על וויכוחים אידאולוגיים, וחלקו על אלמנטים אחרים, פחות רציונליים. אולם תוך יום אחד הכל השתנה, התגלתה סולידריות רבה בחברה הישראלית, וכל המחלוקות הישנות, במידה רבה, הונחו בצד. אולם ככל שהמלחמה נמשכת, ונעשית להרגל, כן גם חוזרות המחלוקות הישנות. מחלוקות אלה חשובות כשלעצמן, אולם את הארסיות, הסטראוטיפיים והגסות שמלווה אותן פעמים רבות, אפשר להשאיר בעולם שקדם ל־7.10. המקורות היהודיים מלמדים אותנו שאפשר לחלוק מבלי לשנוא, ושסולידריות ואמפתיה אין פירושן תמימות דעים.

 קבלו 5 ציטוטים מהמקורות על אחדות בתוך המחלוקות:

א. "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו"

אחת ההלכות הכי מעניינות ופרדוקסליות היא זו: "סנהדרי שראו כולן לחובה פוטרין אותו", כלומר אם כל חברי בית הדין החליטו פה אחד שהנידון הוא רוצח – אז הוא יוצא פטור בדין! ההלכה הזו מעידה על תובנה חשובה של חכמים: דיון בריא ופורה זה דיון שיש בו מחלוקת. הסכמה גורפת מעוררת חשד לגבי כשירותם של המשתתפים בדיון. מחלוקות מאפיינות חברה בריאה, ורק עדר כבשים מתאפיין בתמימות דעים. אף על פי כן צריך לדעת כיצד לקיים את המחלוקת, ולבוא אליה מתוך מניעים טהורים. "מחלוקת לשם שמים" היא מחלוקת שמטרתה גילוי משותף של האמת, לעומת כזו שאינה לשם שמים, שמטרתה להקניט ולשנוא, או להשיג אינטרסים צרים.

ב. "מורגל בפיהם של חכמי יבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו. שמא תאמר, אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את ליבו לשמים" (ברכות יז ע"א)

גם פסקה זו עוסקת באחדות שבתוך השוני אבל באופן שונה. פסקה זו מראה שחברה מורכבת מאנשים בעלי תפקידים שונים, ושלכל תפקיד יש את החשיבות שלו. ערכם של המעשים, לפי פסקה זו, לא נמדד לפי גודלם והשפעתם, אלא לפי כוונת הלב של מי שמבצע אותם. היא מלמדת שאל לא לאדם להתנשא על חברו, גם אם נדמה לו שמלאכתו חשובה יותר, מפני שכל מלאכה היא ראויה אם היא נעשית לשמה.

ג. "'בעלי אסופות נתנו מרועה אחד' – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם 'נתנו מרועה אחד' – אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא שכתוב (שמות כ, א) 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה' אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין"

פסקה זו עומדת על העובדה שבין חכמים תמיד יהיו מחלוקות, ומסיקה מכך את התובנה המהפכנית, שבמקום אחר מנוסחת כך: "אלו ואלו דברי אלהים חיים". חכמים הכירו בעובדה שהאמת השלמה לא מצויה בשכל המוגבל של אדם אחד, גם לא באג'נדה של קבוצה מסוימת, אלא היא שבורה לרסיסים וחלקיה מפוזרים בין אנשים רבים ובין קבוצות שונות וסותרות. חכמים ממליצים לאדם לא להיות אטום לדעות אחרות: "עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין" לשמוע את כל הדעות השונות.

ד. "מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם."

כל מי שצפה בסרט 'אגדת חורבן', שמבוסס על אגדות חז"ל אודות חורבן ירושלים בידי הרומים, יודע שהאמירה לפיה הבית חרב מפני "שנאת חינם" אינה טענה מופשטת, אלא טענה קונקרטית מאד. שנאת החינם לא איפשרה ליהודים להתאחד ביחד מול האויב הרומי והחלישה אותם מאד. המקרה ההפוך מצוי בסיפורו של אחאב מלך ישראל. "דורו של אחאב כולן עובדי עבודת כוכבים היו, ועל ידי שלא היו בהם דלטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין" (ויקרא רבה כו, ב). אחאב היה מלך רשע, "עוכר ישראל" בפי אליהו הנביא, בדור של רשעים כלפי שמים, אבל האחדות ששררה ביניהם הביאה להם ניצחונות מול האויבים שסבבו אותם.

ה. "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם..."

"אהבת חינם" לעומת "שנאת חינם", אמנם מצטלצל יפה באוזן, אבל זו לא אמירה טרוויאלית בכלל כשחושבים על זה. היה אפשר לחשוב שההתנגדות לשנאת חינם צריכה להיעשות דרך הוקעה של שנאת החינם, דרך הפחתתה וההתנגדות לה. אבל לרב קוק, שכתב את המשפט הנ"ל, יש גישה מעניינת, שגם באה לידי ביטוי באחד השירים שכתב, שפותח במילים: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק". פירוש הדבר הוא שהדרך להילחם ברשעה שבעולם אינה דרך עימות חזיתי עמה, אלא דווקא בצורה עקיפה – הוספת צדק. גם עימות חזיתי עם השנאת חינם יכול להיות מסוכן. אדם שמתמרמר על כמות השנאה מוסיף בעצמו שנאה כלפי השונאים. במקום זה, להקרין אהבה בתחום שלו, להתחיל מד' אמותיו – זה הפתרון העקיף לבעיה, שיש לו סיכוי רב יותר להצליח.

"אם כל המרד של אנשים, היה מתבטא בזה שהם היו נמנעים מלהדליק את המכשיר של הטלוויזיה, לקרוא עיתון, ולשמוע רדיו – הם היו יוצאים ידי חובתם, כאנשים אמיצים בעלי עמדה בעולם הזה. המרד הוא בך, בתוכך, וממך אל ארבע אמות שלך. זה הכל", כך אמר פעם מאיר אריאל. הרבה יותר קל להוקיע אחרים מאשר לפנות פנימה אל תוך עצמך. אולם השינוי החברתי מתחיל מההתנהגות האישית של כל אחד.