בכי

מצאתי את עצמי מהרהר בזה כל היום. למה הוא הרגיש צורך כל כך עמוק להתנצל על הבכי שלו? למה הבכי שלנו הפך למשהו שצריך להסתיר?

. ״נראה לך שאני נכנס לחפש אותך בתוך הפארק?!״ הוא ענה בעצבים, ואז המשיך ואמר: ״תצאי לקראתי ואם יש לך בעייה, תתלונני עליי״

הטריגר שהתחיל את מסיבת הבכי הזו היה אי-הסכמה שהייתה לי עם בעלי. בכל מצב אחר בחיי הייתי מחכה למחר לראות אם זה עדיין מפריע לי, אבל באותו יום הייתי מוצפת

כשישה-שבעה מעגלי שיח, שבכל אחד מהם יושבים ועומדים לפחות מאה איש, התאספו סביב קרובי החטופים, כל אחד וסיפורו. זה משמיע הקלטה ואחר מראה תמונות של יקיריו החטופים. אלו עומדים וסוקרים את השומעים, ויש מי שמרכין ראשו ומתקשה לדבר בשטף

נניח שאקים שוב עסק, ושאצליח, ואולי אפילו אקים משפחה. מה אז? עוד פעם להשיג כסף, והוצאות, ויגידו עלי ככה, או אחרת... מה התועלת בכל זה? למה שזה יעשה אותי מאושר?

יום כיפור הוא יום של חשבון נפש, תחנון ובכי. ביום הזה אנחנו נדרשים להתבונן על המקומות בהם התנהלנו בצורה לא נכונה, וגרמנו לצלחות פיזיות ומטאפוריות להשבר. מיד אחריו, עם זאת, מגיע חג שדורש ממנו לשמוח

הייתי בטוחה שהבכי יעיר אותו והוא מיד יבין את הטעות המרה שהוא עשה, יתעורר, יתנצל, וירעיף עליי כמויות של אהבה ודאגה. אבל הוא המשיך לישון. איך זה יכול להיות?! בכיתי יותר חזק והוא עדיין לא התעורר

טלי קפלן לא דמיינה שביקור אצל רופא הילדים בעקבות שלשולים מתמשכים של עידו הקטן ישנו את מהלך חייה – אבל זה בדיוק מה שקרה. בראיון מיוחד היא מספרת על ההתמודדות של עידו עם המחלה, התגליות הרפואיות שנאלצה להגיע אליהן בעצמה, ועמותת "צעדים קטנים" שהקימה למען אנשים עם מחלת דושן-בקר בישראל

הרגע בו ניסה להצחיק אבל ראה מולו קהל בוכה, האדישות מהטיל החולף כי זה "הטיל שלנו", והשמחה הגדולה כשהצליח לשמח ילדים. גיא זלוטניק יצא לעשות קסמים למפונים וחזר מוקסם

״למה אני הראשונה לקום מהבכי של הילדים ולמה כשאני מבקשת עזרה אתה צריך שלוש דקות כדי לקום מהמיטה ולא שנייה וחצי…כמוני? ולמה כשאני מתלוננת אתה משתתק?״