מאיר דורפמן

יש לי פגישות טובות עם המון אנשים פוטנציאליים להשקעה בפרויקט. הם מתעניינים, אבל המעבר משם להשקעה בפועל לא מתרחש

אני לא יכול לשתף בחולשות, בלבטים, בחששות, במה שאולי לא יצליח. הייתי שמח לו היתה לי תמיכה דומה לזו שיש לעובדים שלי, אבל מי ייתן לי תמיכה כזאת?

אני ממש קרוע ולא יודע לקבל החלטה. פעם אומר לעצמי שאלך על המשרה הראשונה, ואחרי שעה בדיוק מחליט הפוך. השכר די דומה בשני המקומות.

המחשבה על להודות שטעיתי, לחפש משהו חדש, להסביר בראיונות למה עזבתי אחרי פחות משנה - פשוט משתקת אותי. אבל בינתיים אני מרגישה שהפוטנציאל שלי מתבזבז כאן

כמנהל תפעול אני נדרש לפעמים לתת מענה מהיר למצב שנוצר, כזה שלגמרי לא יכולתי לצפות, וקורה שהתגובה שלי מוטעית. האם אפשר לחדד את כישורי האלתור שלי?

פעם שאלתי זמר ידוע מאד: האם אתה עדיין מתרגש לפני הופעה? הוא אמר לי: ביום שלא ארגיש פרפרים בבטן לפני הופעה – אני יורד מהבמה!

האם נכון שאעשה משהו בעניין? שאדבר עם המנכ"ל? ואולי אלה דווקא מהדברים שהשתיקה יפה להם, ועדיף לא להעיר דובים רדומים משינת החורף?

אם אני משקיעה המון בקריירה, יש לי רגשות אשמה לגבי הזוגיות והמשפחה שלי. אבל אם אני מורידה הילוך לטובת המשפחה, אני מרגישה שאני לא מממשת את עצמי

תחושה תמידית מלווה אותי:  מישהו סידר אותי, גנב לי את הזמן. האם יש איזו נוסחת קסם לאמנות הג'אגלינג או לניהול נכון של הזמן?

יש תופעה מאתגרת אצל חבר'ה צעירים: הם לא נשארים הרבה זמן בתפקיד. מגיע מישהו מוכשר, לומד את התפקיד, נשאר לשנה ועובר הלאה. מה הפתרון?