שאלות נוקבות

אני תמיד הפראיירית שמשקיעה וטורחת עבור כולם. ככה בזוגיות, ככה בעבודה, ככה במשפחה. כל ניסיונותיי לגרום לאחרים לקחת על עצמם משהו, עולים בתוהו. איך מתמודדים עם המצב הזה?

אצלנו במשפחה, כל ההגדה היא כמו איזה עונש, משהו שצריכים לקרוא מהר, חלק מדברים תוך כדי, אף אחד לא מבין כלום, ובסוף מגיע האוכל עם אנחת רווחה. זה מתסכל. איפה טעינו? ומה אפשר לעשות בעניין?

למה כל כך חשוב לאדם מה יהיה אחרי מותו? הוא רוצה להשאיר זיכרון. אבל למה שאחרי מותו יהיה חשוב לו הזיכרון? מסתבר שכל אדם מאמין שיש משהו אחריו, שנותר ממנו משהו

אנחנו עם בורח, ואנחנו עם חוזר מבריחה. זהו תהליך של קושי שמתעצם עד לרמה בלתי אפשרית, שגורמת ליהודים לברוח מהארץ, מהעם, מהזהות היהודית שלהם או מכל מרכיב אחר בזהות שלהם, גם אם בריחה זמנית – ואז לחזור מאותה בריחה

הכרתי אישה שחיה במשך קרוב למאה שנות חייה באותה דירת 2 חדרים, באותו סדר יום בערך. היא מעולם לא עברה דירה, היא מעולם לא יצאה לטייל בחו"ל, ועולם ה"בילויים" שלה היה דל מזה של ילד בן 8 בימינו. והיא הייתה אישה חופשיה, עם חירות פנימית עמוקה, כי היא בחרה בכל רגע מה לעשות בחייה

לפי חכמת היהדות, יש שני סוגי חלומות. יש חלומות שמקורם בדברים שהודחקו אל התת-מודע, וטוב שכך. מהם מוטב להתעלם. אולם יש גם חלומות שמגיעים מהמקום הגבוה בנפש, ולהם כדאי לשים לב

בגן היינו שרים על פורים "חג גדול לילדים", כי כל הסיפור הזה של מגילת אסתר נראה כמו אגדה, פנטסטי מכדי לקרות במציאות. אבל מה שקרה שם מלמד אותנו את הסוד להשגת מהפך חד משמעי בחיים, כדי להתנתק בבת אחת ממה שמושך אותנו כלפי מטה

על בשורת האישור לנסות להתגונן, העיר שושן צהלה ושמחה, ועל כך ליהודים הייתה אורה ושמחה. הפוגרום עוד לפניהם, הישועה רחוקה מהם, אין לדעת מה יקרה בסוף אותם 11 חודשים, אבל לפחות לא ניפול בידיהם בלי התנגדות! איזו בקשה צנועה...

לכל אדם מתאימה שיטה אחרת לפעול בעזרתה. יש מי שהפירגון העצמי יגרום לו ליפול, להיכשל, להסיר אחריות, לאבד יכולות והישגים. למען אדם כזה נוצרו הדרכים היותר תובעניות. לעומתו, יש אדם שהדרך התובענית תגרום לו להישבר

ראיתי עד כמה חשוב לאנשי הקהילה בקייפטאון להגיע לבית הכנסת בשבת. הנחת היסוד שלהם היא שהקהילה מעל הכל. זוהי תופעה בכל קהילות הגולה, ואולי הקהילתיות הזאת היא מה שחסר לנו כאן בארץ