ביום שנחשפתי לכל הפוסטים שנכתבו לזכרה של שחר גולדמן פשוט לא תפקדתי. בכיתי בלי הפסקה, כעסתי על העולם, הייתי עצבנית ומרוחקת מבעלי וילדיי, וכמעט לא עשיתי שום דבר בבית, למרות הצורך הקריטי להתארגן לחג
״אני מעדיפה לטוס לחו״ל השנה ולא להגיע לארוחת חג משפחתית״, אמרה לי חברתי, ״אלא אם כן יקרה נס ואני לא אגיע אליה לבד״. האם זה באמת הפתרון היחיד?
הנפש שלנו מבקשת לערוך חשבון נפש לפני השנה החדשה כי זה ממש חלק מה-די.אנ.איי שלה, שלנו. אנחנו בנויים כך שכשהשנה מתחדשת, גם אנחנו מבקשים להתחדש. אנחנו רוצים לדעת שאנחנו מכוונים נכון, שאנחנו בדרך הנכונה להגשמת ייעודנו
מאז שהפכתי מאמנת כושר ושמרתי על שגרת כושר ותזונה ששימחה אותי וגם סיפקה לי מראה שהתחברתי אליו, לא יכולתי לדמיין את עצמי ואת הגוף שלי משתנים שוב
לקחו לי כמה שנים כדי להבין את המושג הזה של ימימה, ״תיחום״. כשמתחמים משהו, שמים גדר סביבו ולא מאפשרים לו להתפשט למקומות נוספים. אבל איך אפשר לתחם פחד שהוא כל כך מופשט וכל כך רוצה להתפשט לכל עבר?
מאז אותה שיחה עם חברה שלי על ׳טעמים עדינים׳ נולדה בתוכי תפילה. רציתי כמוה להיגמל מההתמכרות לטעמים חזקים, ולהצליח לחזור להנות מטעמו של תפוח, מלפפון, ומערכת יחסים שיש בה יציבות, רוגע ונועם
כשאני משתדלת להשיג משהו, בין אם זה את תשומת הלב של בעלי במהלך שיחה, לייקים על סרטון שלי ברשת החברתית, או תשובה חיובית על הצעת מחיר שנתתי, אני בתחושת מאמץ ומאבק
האמנתי שאני חייבת להיות תמיד החמודה, המתוקה והנגישה כדי שהקשר יתקדם ויוביל לשלב הבא. האמנתי גם שהוא חייב תמיד-תמיד לחזר אחריי ולהרעיף עליי מחמאות ופרחים. כשהמציאות גילתה ששנינו מתקשים לעמוד במחויבויות הקשות האלו, חששתי שאולי לא נועדנו זה לזו
בכל פעם שהוחרמתי, חיכיתי לרגע שמלכת הקטע תופיע מולי עם הזרת הקטנה שלה ותשאל אותי: ״שולם?״ ואני, בעיקר מתוך פחד שהחרם ימשיך, הייתי מסכימה ומשלימה והכל היה חוזר לסדרו
״מאז שלמדתי את השיטה הזו וגם הוסמכתי להיות בעצמי מאמנת תודעתית על פי השיטה, לא הצלחתי להתחבר אליו", סיפרה לי פעם אישה שהכרתי. ״הבנתי שהוא תקוע מאחור. לא מתפתח, לא לומד, לא מתקדם. כבר לא היה לי כיף לדבר איתו״
