אולי תשימו לב סוף סוף למאמצים שלי ותתנו לי סוכרית דבש?

אני זוכרת הרבה חוויות טובות ומתוקות מגן הילדים שהייתי בו כילדה קטנה, בערך בת שלוש או ארבע. אבל יש חווייה אחת שאני זוכרת אותה כחווייה קשה, על אף שתכף תיווכחו שאולי היא לא הייתה כל כך נוראית, אבל עבור ילדה בת שלוש או ארבע, כך זה נתפס. אני זוכרת שבימי שישי הגננת הייתי מבצעת חלוקה חגיגית של סוכריית-דבש, אחת לכל ילד. כלומר, לכל ילד ש״ישב בשקט, יסגור את הפה וישלב ידיים מבלי לזוז או להפריע״, כך היא ביקשה. אני זוכרת אותי יושבת בתוך מעגל של ילדים מתוקים ותזזיתייים, משלבת ידיים וסוגרת את שפתיי זו אל זו בחוזקה ובאופן מאוד תיאטרלי ומוחצן כדי שהגננת תבחין שאני אכן מיישמת את בקשותיה כהלכה. אני זוכרת שחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וכבר כאבו לי השפתיים מרוב שסגרתי אותן חזק. ילד אחד קיבל סוכריית-דבש ועוד ילדה ואז עוד ילד ועוד ילד, ואני עדיין לא קיבלתי. אז שילבתי ידיים וסגרתי את הפה חזק יותר בתקווה שהגננת כבר תבחין עד כמה אני ראויה לסוכריית הדבש הזו.

בסוף קיבלתי אותה, אולי בין הילדים האחרונים. שמחתי מאוד לקבל אותה אבל במשך כל זמן ההמתנה הרגשתי שאולי אני לא מספיק ראויה לה, אולי אני לא משלבת ידיים מספיק טוב ושאולי לעולם לא אקבל אותה. וזו הייתה חווייה קשה עבורי. אמנם היום, במבט של 30 ומשהו שנים לאחור, אני מתארת לעצמי שהגננת העדיפה להתחיל מחלוקת הסוכריות לילדים שהיא ידעה שהרבה יותר קשה להם לשבת בשקט הרבה זמן ולתגמל אותם על שנייה וחצי של ישיבה בשקט וכנראה שעליי היא סמכה שאצליח להמתין גם שתיים וחצי דקות יותר מהם. עדיין, משהו בחווייה הזו כמו ״נרשם״ בנפשי וממשיך ללוות אותי לאורח השנים.

התחושה הזו, שעליי להחצין את מאמציי כדי להראות לעולם שאני ראויה לקבל משהו, ממשיכה ללכת איתי. לפעמים אני מרגישה בחיי שאני תמיד נתונה במאבק. כשאני משתדלת להשיג משהו, בין אם זה את תשומת הלב של בעלי במהלך שיחה, לייקים על סרטון שלי ברשת החברתית, או תשובה חיובית על הצעת מחיר שנתתי על מופע שלי לערב נשים לאיזו קהילה, אני בתחושת מאמץ ומאבק. כשאני לא מקבלת את מבוקשי, אני מקצינה ומחצינה את המאמצים והמאבקים כדי שמישהו שם בחוץ יבחין כמה אני ראוייה ויביא לי כבר את ״סוכריית-הדבש״ הזו.

שמתי לב לכך כשקראתי איזה חלק מלימוד שיטת ימימה בספר ״עד שלבך יתנגן״ של אלומה לב. בחלק הזה דיברה ימימה על חוויות ילדות שבהן הרגשנו חסרים, הרגשנו שעלינו להאבק כדי לקבל משהו ומאז סיגלנו לעצמנו את המאבק כדרך התמודדות גם בחיינו הבוגרים. ימימה ביקשה באותו לימוד להסכים לשחרר את המאבק ולהבין שהיום, כבוגרת, יש לי מגוון הרבה יותר גדול ורחב של כלים כדי להתמודד עם המציאות. אין צורך שזה יגיע מתוך מאבק. אפשר גם בדרכי נועם.

כשקראתי את החלק הזה ונזכרתי ברגע הזה שהפה שלי כואב מרוב שאני ממתינה לסוכריית הדבש שלי שאולי לעולם לא תגיע, הרגשתי שכל מיני חוויות חיים צפות לי מול העיניים, כמו סרט שבכל פעם הדמויות, הסצנות והתפאורה שלו משתנים אבל הגיבורה שלהן, אני, מתנהלת בדיוק באותו האופן. היא מנוהלת על ידי הקולות הפנימיים שלה שאומרים לה: ״תתאמצי עוד ועוד ועוד ותצעקי ואל תרפי. לכי תדעי, אולי זה לעולם לא יקרה לך… את חייבת להתיש את כל כוחותייך כדי להשיג את מה שאת רוצה ושאף אחד אחר לא יתפוס את זה לפנייך״.

בעצם גיליתי שלא רק שאני במאמץ מתיש אל מול הנסיון להשיג דברים בחיי, אלא שאני גם באיזו תחרות סמויה עם… לא יודעת עם מי… זה היה קצת מביך לגלות את זה. למעשה, כילדה שישבה במעגל וחיכתה לסוכרייה, סיפרתי לעצמי סיפור: ״אין מספיק סוכריות. לא כולם יקבלו. רק אם תהיי הכי ראויה ותתאמצי הכי הרבה תקבלי, אבל גם זה לא בטוח״ והסיפור הזה משחזר את עצמו כשבכל פעם, במקום המילה ׳סוכריה׳ נמצא דבר אחר שאני מייחלת לו: כסף, אהבה, תשומת לב, הצלחה, כבוד, מחיאות כפיים, לייקים וכו׳.

״אני מוכנה״, אמרתי לדפי הספר שקראתי, כאילו אני עונה לימימה עצמה. ״אני מוכנה לשחרר את הסיפור הזה ולאפשר לעצמי להכיר סיפור אחר. אני מוכנה להסכים שיש מספיק סוכריות דבש לכולם ושאני לא חייבת להאבק או להתאמץ כל כך כדי לקבל אותן. אני מוכנה להסכים שדברים יגיעו אליי גם בקלות ואני מוכנה להיות ראויה לטוב גם בלי להתיש את עצמי בדרך אליו. אני לא רוצה יותר להלחם כדי לקבל סוכריית דבש״.

כשאמרתי את זה, ממש יכולתי לראות את אותה ענבר מהגן מרפה בעדינות את שפתייה הסגורות ואת ידיה המשולבות ונרגעת, כי היא יודעת שתכף גם היא תקבל סוכריה. היא גם יודעת שהגננת אוהבת אותה, רואה כמה היא יושבת יפה ובשקט ומעריכה את זה. הרגשתי איך גם ענבר העכשווית מרגישה פתאום מן שחרור והקלה ומשהו בתודעה ובלב שלה מתחזק בידיעה שכל מה שהיא מייחלת לו עוד יקרה ויגיע אליה, בין אם היא תתאמץ יותר ובין אם פחות.

אני מאחלת גם לכם שסוכריות-הדבש שאתם מייחלים להן יגיעו אליכם בקלות: מתוך תחושה שעבדתם בשבילן, אבל לא במאמץ יתר או מאבק. שתקבלו אותן מתוך ידיעה שאתם ראויים להן עוד מהרגע הראשון ויש שפע מהן עבורכם בעולם, שפע שלעולם לא ייגמר.