הבית של נועם ארליך בקיבוץ מנרה ספגה פגיעה ישירה במהלך המלחמה, והוא ומשפחתו נאלצו לנדוד – ביחד עם עסק הבירה. לפני שבועיים שב למנרה, נחוש להמשיך להפריח את הגליל. "אין לנו את הפריווילגיה לוותר על חבל הארץ המופלא הזה"
הסברתי לו שאלו אנשים שגרים בישראל, בארץ שלנו, שאנשים רעים באו ולקחו אותם מהבית שלהם והם מחביאים אותם בעזה. הוא יודע מה זה עזה. זה המקום שהדוד החייל שלו נמצא בו כל הזמן
היום, חודש וחצי לאחר שכתבתי את החזון הזה, הוא בדרך להתגשם במלואו. אבל במקום לרקוד משמחה על כך שהוא מתגשם כל כך מהר, אני לחוצה ומודאגת
בהתחלה התלהבתי, הגעתי כל יום, ועכשיו אפילו לא פעם בשבוע. אין זמן, לא יוצא, תמיד יש עומס. אבל זה חשוב, ותוצאות משיגים רק אחרי תקופה ארוכה. מה עושים?
תמיד כשניסיתי להפסיק להשוות או לקנא, זה רק גרם לי ליותר השוואות, קנאה, ובעיקר להרבה מאוד תסכול. לא רק שאני קנאית, עכשיו אני גם כישלון כי אני לא מצליחה להפסיק עם זה
סבי בצלאל וסבתי ברטה, זוג צעיר יהודי גרמני, חיו בעיירה הקטנה אולברנאו ליד העיר קמניץ שבסקסוניה. פרעות ליל הבדולח שכנעו אותם סופית שעליהם להימלט מגרמניה מיידית
כולנו רוצים שהגשם כבר יגיע – העיר עייפה, אנחנו מתקשים כבר לנשום את האוויר היבש והעמוס בכל הכאב של השנה החולפת, ורוצים הקלה מידית. אז למה אנחנו חייבים לחכות עוד קצת?
שירו של אלתרמן מעניק מענה מסוים לקושי שלנו להכיל אובדן של גיבורים כה רבים ומיוחדים. אובדן החיים והאור בלכתם של כל אותם אנשים אינו סתם חור שחור, מוות ואפלה – הוא משהו שמבשר בשורה
תחילת השנה העברית היא למעשה חגיגת יום הולדת למין האנושי, על כל יכולותיו המופלאות. החגיגה הזו גם מלמדת אותנו על הקשר המיוחד בין האדם והזמן
תקופת ההסתגלות למסגרת חדשה היא תקופה לא פשוטה גם לילדים וגם להורים. מה בכל זאת יעזור לנו לעבור אותה בקלות רבה יותר?
