לא, אין שום מנהג לאכול פירות יבשים בט"ו בשבט

המתקפה של נשיא טורקיה ארדואן על ישראל על רקע המלחמה ותמיכתו הבלתי מסויגת בחמאס, שלטענתו אינו ארגון טרור  – הביאו כמה מרשתות הקמעונאות המרכזיות בישראל להפסיק את היבוא מטורקיה, בין היתר גם בשל לחץ של ארגוני החקלאים בארץ לתת עדיפות לתוצרת ישראלית. גם יבואנים קטנים יותר, שנהגו בדרך כלל לייבא מטורקיה, עצרו את ההזמנות, כשאחת הסיבות היא עזיבתם של כל משגיחי הכשרות את טורקיה עם פרוץ המלחמה. בעקבות הקריאות לקנות רק תוצרת ישראלית ולהחרים לחלוטין את הפירות והירקות מטורקיה (למרות שלא תמיד מצליחים לעמוד בכך), ולקראת ט"ו בשבט שיחול מחר - קבלו חידוש! מתברר שהמנהג לאכול פירות יבשים בחג (שרובם מיובאים מטורקיה) הוא בכלל לא רלוונטי לתקופה המודרנית ובטח לא למי שחי בישראל.  תיכף נסביר למה.

פירות שמסמלים עולמות

ט"ו בשבט אינו מוזכר בתורה אלא במשנה ובתלמוד. על פי חז"ל, המועד מציין את נקודת ההתחלה של פירות האילן. וכך מסביר רש"י: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה" (חונטים= יוצאים). זוהי תחילת השנה החקלאית הטבעית של האילן ולכן כל הפירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט, נחשבים כפרי של השנה החדשה. גם בתלמוד הירושלמי כתוב: "עד כאן חיים האילנות ממי השנה שעברה, מכאן ואילך חיים ממי השנה הבאה" (ראש השנה, פא, הב).

בעבר, נהגו לציין את ראש השנה לאילנות באמירת תפילות מיוחדות ופיוטים שעסקו בברכת האילן. חכמי הקבלה בצפת בתקופת האר"י הקדוש נהגו לערוך סדר ט"ו בשבט שבאמצעותו ביטאו את הקשר המיוחד שבין האדם לאילנות על ידי אכילת פירות וקריאה ולימוד קטעים הקשורים אליהם. בסדר הזה נאכלו 30 מינים מפירות ארץ ישראל,  שמבטאים, על פי תורת הקבלה, עולמות שונים: עשרה פירות עם קליפה ובלי גרעין (כגון פירות הדר), מסמלים את 'עולם העשייה', עשרה פירות עם גרעין (כגון תמרים) מסמלים את 'עולם הבריאה', ועשרה פירות ללא קליפה וגרעין מסמלים את 'עולם האצילות'.

איך הגענו לפירות יבשים בט"ו בשבט?

בתקופת ההתיישבות הציונית בארץ, עם גלי העלייה הראשונים, גידלו החלוצים תמרים ושקדים ושלחו אותם לאחיהם בגולה. הם רצו לאפשר ליהודים שלא גרו בארץ ישראל לקבל תחושה של ההתפתחות והצמיחה בארץ ולטעום מהגידולים שלה. מכיוון שאי אפשר היה לשלוח באנייה פירות טריים (העלולים להתקלקל בדרך), שלחו מארץ הקודש פירות יבשים כמו תמרים ושקדים, שיכולים להחזיק מעמד זמן רב גם ללא קירור. המנהג הזה נותר עד היום, אך כידוע, את רוב הפירות היבשים שאנחנו אוכלים בישראל כיום מגדלים בחו"ל (בעיקר בטורקיה ובתאילנד) והם מיובאים לארץ, למעט תמרים שאכן מגדלים כאן עד היום. כלומר, נוצר פה פרדוקס מוזר; המנהג שנועד לשמור על קשר עם ארץ ישראל ולאכול מפריה – גם אם הוא מיובש – הביא דווקא אותנו בישראל לצרוך פירות זרים. יתרה מזאת, גם היהודים בחו"ל בהחלט יכולים ליהנות היום מפירות טריים מישראל, משום שעם אמצעי הקירור המתקדמים, אין שום בעיה לשמור על טריות הפירות ואיכותם. גם הדרך שעוברים הפירות, כמובן, התקצרה מאד.

למה בכלל לייבש פירות?

תהליך ייבוש הפרי נועד לשמר את הפרי. בעולם העתיק, הדרך הכי בטוחה ומוצלחת לשמר את הפרי העונתי החולף הייתה לייבש אותו – פשוט להניחו במקום חשוף לשמש, כך שהמים שבפרי התאיידו ונותרו בו הסוכר, הסיבים, הקליפה ואלמנטים נוספים.

לאורך ההיסטוריה האנושית, הפירות היבשים שימשו גם כחומר גלם למסחר וכמובן כמזון.
בספר שמואל א' (ל, יב) מוזכרים הצימוקים והדבלים (תאנים מיובשות) כמאכל המסוגל להפיח רוח חיים במי שתש כוחו: "ויתנו לו פלח דבלה ושני צימוקים ויאכל ותשב רוחו אליו כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלושה ימים ושלושה לילות". לזוכים בתחרויות האתלטיקה ברומא נהגו להעניק צימוקים, סוג של 'חטיף אנרגיה' עתיק ומועיל. בימי הביניים התחילו לפתח בטוסקנה שבאיטליה את ה'פנפורטה' ("לחם חזק") – מעין עוגה מוצקה ודחוסה של פירות יבשים ואגוזים, מתוקה ומתובלת מאד, שנועדה לתדלק לוחמים אמיצים במסעותיהם הארוכים.

בהקשר הזה, אחת היוזמות האזרחיות היפות במלחמה הנוכחית היא משלוח שקיות אטומות עם פירות יבשים עבור החיילים בעזה, שהן קלות וקומפקטיות לנשיאה וכמובן מכילות מזון שאינו מתקלקל. לפעמים תמר אחד או שני שקדים בפה, הם בדיוק מה שחייל רעב צריך.

אכן, יש הבדלים בין הפירות המיובשים של העבר ואלה שנמכרים כיום. לרוב לא מסתפקים בטעמו הטבעי של הפרי המיובש, ומוסיפים לו תוספות מלאכותיות של סוכר וגופרית. שניהם מסייעים בתהליך השימור של הפרי ומאריכים מאוד את חיי המדף שלו, כאשר הגופרית גם מסייעת לקבע ולשמר את הצבע המקורי של חומרי הגלם. לצימוקים, למשל, מוסיפים שמן פרפין,  כדי לזרז את תהליך הייבוש שלהם ולתת להם מראה מבריק, ולפירות יבשים אחרים מוסיפים שלל צבעי מאכל. ושוב, הפרדוקס בשיאו – מחג שנועד להאדיר את הפירות הטריים שחנטו האילנות, אנחנו מתמקדים בפירות שאינם טריים, אינם מקומיים, וממש ממש לא טבעיים.

אז בואו נחזור למקורות האמיתיים שלנו. השנה בט"ו בשבט, עירכו על השולחן פירות הדר טריים, או רימונים ותמרים שגודלו בארץ (והם מפירות שבעת המינים שנתברכה בהם ארצנו), ועל הדרך תזכו לחזק את התוצרת החקלאית כחול לבן, ולא את החקלאים של ארדואן...