"לצאת מעיפוש האוויר העירוני". כך הפך ט"ו בשבט לחג אקולוגי

אחד המאפיינים של חגי ישראל הוא יכולתם לספוג משמעויות חדשות בכל תקופה, בהתאם לאתגרי השעה והדור. מדרשים שזכו לפחות יחס בעבר מודגשים פתאום, מנהגים נשכחים שבים לקדמת הבמה, וכל זאת לאור הנסיבות המשתנות. גמישות זו מושרשת בצורת החשיבה של המסורת היהודית, שפותחת את הטקסטים העתיקים לפרשנויות ומדרשים חדשים בכל דור ודור. הרשב"ם, אחד מפרשני התורה החשובים, כתב שפירוש התורה הוא תהליך בלתי נגמר, בגלל "הפשטות המתחדשים בכל יום". כך למשל קיבל יום השבת, כשנפגש עם "עידן המסכים", משמעות חדשה של מרד מול הטכנולוגיה המשתלטת על האדם. כך גם נקשר ל"ג בעומר עם מידת הגבורה בקרב בעקבות עליית התנועה הציונית, ואידאל ההתיישבות וההגנה על הארץ. וכך גם קרה עם ט"ו בשבט, שענה על מצוקה שהתעוררה לפני כמאה חמישים שנה, עם עליית התיעוש, זיהום האוויר, והערים הגדולות.

מי שנתן לראש השנה לאילנות פרשנות חדשה בעת החדשה היה אדם בשם אריה חיים זוטא. זוטא הוא האיש שכנראה הנהיג ראשון את מנהג ה'נטיעות', ואת סיפורו המרגש אף העלה על הכתב. במאמרו 'חמישה עשר בשבט' משנת 1904, הוא מתאר את המסע שלו, מילד יהודי ברוסיה המושלגת, למורה עברי יצירתי וחדשן בארץ ישראל החמה והקיצית. "השלג שורר בכל הארץ. הגינות, החצרים, הרחובות – בכל אשר תלך העין רק לבנת השלג המבהיק", הוא מספר על חודש שבט ברוסיה של ילדותו. "הקור יחדור אל גופי מבעד הבגדים החמים המכסים אותי, ומאדים את לחיי, וצורם את אזני מבעד הכובע היורד עד העיניים." מזג אוויר קודר זה מעורר את געגועיו למקום אחר, שעליו שמע באותו בוקר ב"חדר" (מעין "בית ספר" של ילדים יהודים במזרח אירופה). "עמוק במחשבותי הולך אני מה'חדר' שזה עתה חילקו בו לנו, לכל התלמידים, תמרים צימוקים, וחרובים, שהגידו לנו עליהם, שהם גדלים שם, בארץ ההיא, ששמה הוא היום ראש השנה לאילנות, שמה האילנות כעת אומרים שירה." הוא ממשיך לספר כמה הוא עורג אל הארץ ההיא, ארץ ישראל, להתאחד עם האילנות שם, ולברך אותם בברכת שנה טובה.

אולם מלבד הגעגוע של היהודי הגולה לארץ ישראל ולנופיה, ביטא זוטא גם את הגעגוע של איש הכרך הסואן אל הטבע השליו. "אבותינו ידעו להוקיר את האילנות וקבעו להם חג בפני עצמם". הוא מציין את העובדה שבקרב אומות העולם כבר קבעו חג שנועד להזכיר לאדם לצאת קצת מהעיר ולבקר בטבע, Arbour Day בשמו האנגלי, חג שגם הגיע לרוסיה מולדתו. הוא סבור כי החג הזה בעצם "נגנב" מהיהודים. "החג הוא שלנו וזמנו בחמישה עשר בשבט – והם החליפוהו ביום אחר ומתפארים כי להם הוא." הוא מתאר מה עושים "הם" בחג הזה וקורא גם ליהודים לאמץ אותו. הם מלמדים את תלמידיהם: "לצאת לפעמים מעיפוש האוויר העירוני ולהתקרב אל האויר אשר בשדה, אל ברכת ה'."

בהמשך הוא מספר על החוויה המנוגדת לזו שחווה ברוסיה המושלגת – החוויה שלו כשהיה כבר מורה בארץ ישראל ויצא עם תלמידיו בט"ו שבט, ביום אביב בהיר יפה, ובעודם משוחחים בשפה העברית, לנטוע נטיעות בארץ ישראל: "והארץ הנשמה (=השוממה) מקבלת בחיבה את הנטיעות שמביאות תועלת רבה לה, שמטהרות את האויר, שמביאים את הטל – שמזכירים לאדם, כי עץ השדה הוא חי... ומכרת תודה, האדמה, למורה ולתלמידיו המחיים אותה, המיפים אותה, המכסים אותה שדרות עצים בציה וערמות חול..."

מאז ימיו של זוטא "עיפוש האוויר העירוני" רק התגבר, ומועקת הכרך לא פחתה. בעיות אקולוגיות חדשות עומדות לפתחה של האנושות, וזיהום האוויר הוא רק אחד מהן. מנהג הנטיעות אמנם הלך והצטמצם מכמה טעמים. ראשית, מפני שהארץ כבר יושבה היטב, והאידיאלים הציוניים הופנו לנתיבים אחרים. ושנית, כי התברר שנטיעות אלה, על ידי אנשים לא מיומנים, לא תורמות בהכרח לסביבה, ולא נעשות באופן הנכון. ועדיין, המסר שהתווסף של ט"ו בשבט, כחג שמזכיר לנו את החובה שלנו כלפי שמירת הטבע וטיפוחו, את האתגר שמציבה העיר הסואנת בפני האדם, ואת יראת הכבוד שבה עלינו לגשת אל העולם שסביבנו – רלוונטי מתמיד.