הרבה לפני הפילוסוף דיוגנס, ירמיהו הנביא חיפש אנשים ברחובות ירושלים

אגדה עתיקה מספרת כי הפילוסוף היווני דיוגנס הסתובב בשוקה של העיר אתונה בצהרי היום כשהוא נושא עששית דלוקה בידו. "לשם מה פנס בצהרי היום?" תמהו אנשי השוק שפגשו בו. "אני מחפש אנשים" השיב דיוגנס. דיוגנס ידוע בתור אחד מראשי האסכולה הציניקנית, שהטיפה לחיי פשטות וכנות, ללא רדיפת מותרות והנאות. הם טענו כי אדם יכול למצוא את אושרו וסיפוקו מהאלמנטים הבסיסיים ביותר של החיים, ורק השחתת האנושיות שבו מביאה אותו להסתבך ולבקש את אושרו בדרכים עקלקלות. הסיפור על דיוגנס והפנס בשוק העיר מבטא את הבוז הכללי שרחשו הציניקנים להמון הרודף אחר ממון, כבוד והצלחה. הם לא נחשבו בעיניהם לאנשים.

אולם דיוגנס לא היה הראשון שחשב על הרעיון להסתובב ברחובה של עיר ולחפש אנשים. כ-200 שנה לפניו חי בירושלים אדם בשם ירמיהו בן חלקיהו, ממשפחת כהנים בישוב ענתות, ונשא נבואות זעם על העתיד הקודר האורב לממלכת יהודה. בפרק ה' של ספר ירמיהו קורא הנביא: "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ". ירמיהו מחפש אנשים. הוא לא הולך עם פנס, אלא מכריז בקול גדול על משלחת חיפוש שיוצאת לשוטט, לראות, לדעת, לבקש ברחובות, לנסות למצוא איש – "אם תמצאו איש".

אבל מה הקריטריונים להיקרא "איש" לפי ירמיהו? ירמיהו אינו דיוגנס. הוא אינו חי בחבית ואינו מטיף לפשטות קיצונית, לפרישות, ולחיים קרובים לטבע. לא אלו התמות המעסיקות אותו. מה שמפריע לו אצל אנשי ירושלים אינו עצם העיסוק שלהם במקח וממכר בשוק אלא השחיתות המוסרית שהם נגועים בה. ירמיהו מציע שני קריטריונים למיהו "איש": הוא צריך להיות "עושה משפט" ו"מבקש אמונה".

החלק של "עושה משפט" מדבר בעד עצמו. מה שמבדיל בין ה"אדם" ל"סוס" הוא שהראשון פועל לפי אמת מידה של משפט. האדם מפעיל קריטריון של ראוי ולא ראוי שמכוון את המעשים שלו באופן אחיד, ללא משוא פנים. הוא אינו פועל באופן אימפולסיבי בלבד, ושועט לאן שתשא אותו הרוח או השוט, אלא נמנע באופן מושכל ממעשים מסוימים, כי הם מעשים לא ראויים, ובוחר באופן מושכל במעשים אחרים, כי הם ראויים. זוהי המשמעות של "לעשות משפט".

אך מה באשר ל"מבקש אמונה"? ראשית, האם אמונה היא משהו שמבקשים אותו? או שאדם מאמין או שהוא לא מאמין. איך ניתן לבקש אמונה אם האדם אינו מאמין. שנית, מדוע "בקשת אמונה" היא מה שמבדיל את האדם מבעל-חי לפי ירמיהו? מדוע היא מה שהופך את האדם ל"איש"?

לבקש אמונה

כיום אנו מבינים את המושג "אמונה" בתור ניגודה של "ידיעה". אדם יכול לדעת דברים מסוימים בוודאות. אך יש דברים שהוא אינו יכול לדעת אותם בוודאות. עבורם הוא נדרש ל"אמונה". כשחבר שלנו מספר לנו משהו והוא לא מספק לכך הוכחות חותכות, הוא מבקש מאתנו שנאמין לו. הוא דורש "אמונה" מהעדר יכולת להוכחה ברורה. כיום המונח "אמונה" מתייחס בסתם לאמונה באלוקים, כאשר טמונה בכך הנחה שלא ניתן לדעת ידיעה ודאית אודות אלוקים אלא זהו עניין התלוי באמונה.

אולם, בתנ"ך המשמעות של המונח "אמונה" הפוכה לחלוטין. אמונה אינה מתחילה היכן שנגמרת הידיעה אלא היא קשורה יותר למילה "אמין" בעברית מודרנית. דבר שיש לנו אמונה בו הוא דבר יציב, שניתן להישען עליו, לבטוח בו, לדעת שהוא לא ישנה את טעמו ברגע האחרון ויפר את הבטחתו. ההפך מאמונה הוא שקר ולא ידיעה. אדרבא, לפי המובן התנכ"י, נאמר כי ככל שהידיעה שלנו יותר ודאית כך תהיה לנו יותר אמונה.

המונח "אמונה" בתנ"ך אינו שמור דווקא ליחס לאלוקים. אדרבא, פעמים רבות הוא מופיע בתוך הקשר מוסרי, כמו במקרה של ירמיהו שהופיע לפני כן. הנביא ישעיהו מקונן על כך ש"אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק וְאֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה בָּטוֹחַ עַל תֹּהוּ וְדַבֶּר שָׁוְא הָרוֹ עָמָל וְהוֹלֵיד אָוֶן". האמונה והצדק ניצבים מצד אחד, והתהו, השווא, העמל והאוון, מצד שני. ביטוי זה דומה מאד ל"אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה". הן ירמיהו והן ישעיהו מתארים מצב שבו החברה כולה רקובה, כי אי אפשר לסמוך על אף אחד. אין צדק ואין משפט, ומשום כך – אין גם אמונה. כי איך ניתן להאמין למישהו או משהו, כאשר לאף אחד לא אכפת מהצדק.

לפיכך, בתנ"ך "אמונה" היא תואר המיוחס דווקא לאלוקים. לא אנו אלו המאמינים באלוקים אלא הוא "אל אמונה". "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". מכיון ש"כל דרכיו משפט" הרי שהוא "אל אמונה" – כזה שניתן להישען עליו, ולא לחשוש שהוא ישנה פתאום את דרכיו.

כשירמיהו אומר אפוא שהוא מחפש איש "מבקש אמונה" הוא אינו מתכוון לכך שהוא רוצה מישהו שמנסה להאמין למשהו שודאותו מוטלת בספק. פעולה זו היא ההפך הגמור מ"מבקש אמונה". אדם מבקש אמונה הוא אדם ששואף לחיות בעולם יציב, עולם שבו ניתן לבטוח איש ברעהו, שניתן לסמוך על אמת מידה משותפת לצדק, ועל כך שיהיו שופטים שידונו לפי אמת מידה זו ולא יעוותו את דינם של היריבים הפוליטיים שלהם ושל החלשים מהם. אך במקום אמונה, מה שמוצא ירמיהו הוא ש"כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה".

בנבואה הנזכרת לא נאמר רק מה הופך אדם ל"איש", אלא ניתנת גם הבטחה אלוקית, שאם ימצא בירושלים אדם אחד העושה משפט ומבקש אמונה, היא תינצל מהחורבן האורב לפתחה. "אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ" – הקב"ה יסלח לכל העיר אם ימצא בה אדם אחד עושה משפט ומבקש אמונה.

בזמנים רעים, זמנים של מבוכה ובלבול, של טירוף ומלחמה, של חוסר אמון איש ברעהו וחשדנות עזה בממסד כולו – מה שאנו צריכים הוא לבקש אמונה. לא אמונה עיוורת שנובעת מחוסר ידיעה, ולא אמונה כללית בכך ש"יהיה טוב". אנו צריכים לבקש את האמונה שעליה מדברים הנביאים: נקודת משען אמיצה, ישרה, של צדק ושל משפט, של אמת והגינות, כזו שאינה מכזבת, שאינה אומרת דבר אחד ועושה דבר אחר, שאינה מבטיחה ולא מקיימת ושאינה מנסה לשטות בנו. כמה אנו זקוקים לאמונה!