האילנות זקוקים לראש השנה, אבל האדם זקוק לכך יותר

היום, יום חמישי, הוא "ט"ו בשבט", כלומר היום החמישה עשר לחודש שבט. במסורת היהודית, מצוין יום זה בתור "ראש השנה לאילנות", וכפי שאסביר בהמשך, נכון יותר לכנותו ראש השנה לפירות האילן.

את ראש השנה לאילנות, כמובן, לא קבעו האילנות עצמם אלא בני האדם – במקרה זה, חכמי ההלכה היהודית. שנה היא מחזור זמן. למחזור זמן, כמו לכל מחזור, אין באמת נקודת התחלה. מחזוריות היא מעגל סגור, ולמעגל אין התחלה ואין סוף. כל נקודה על פני המעגל יכולה לשמש נקודת התחלה. קביעת נקודת התחלה למעגל תהיה לפיכך שרירותית לגמרי לכאורה. ניתן להחליט שהשנה מתחילה ביום הכי ארוך בשנה. ניתן להחליט שהיא מתחילה ביום הכי קצר. ניתן להחליט שהיא מתחילה באביב, בסתיו, בקיץ או בחורף. ניתן להחליט שהיא מתחילה ביום שבו ניצחנו במלחמה וניתן להחליט שהיא מתחילה ביום שבו הסתיימו הבחירות האחרונות. כל אחת מהחלטות אלו תהיה הגיונית במידה שווה, כיוון שהשנה תשלים מעגל שלם בדיוק באותו יום בשנה הבאה. 

המשמעות של "שרירותיות לכאורה" זו היא מה שהופך את הקביעה שמועד מסוים הוא נקודת התחלה, "ראש השנה", לאחת הפעולות האנושיות המובהקות ביותר. לאילנות אין באמת ראש השנה וגם לא לבעלי חיים. עד כמה שאנו יכולים להבחין, יצורים שאינם תבוניים אינם מעניקים משמעות לעולם. אולם האדם הוא יצור ממשמע. הוא מייחס משמעות לעולם שבתוכו הוא חי, ואחד הביטויים המובהקים לכך הוא ארגון הזמן. כל חברה אנושית שאנו מכירים מארגנת את הזמן בדרך כל שהיא, אפילו החברות הפרימיטיביות ביותר.

למה אילנות זקוקים לראש השנה?

"ראש השנה לאילנות" הוא בראש ובראשונה מושג הלכתי. בחומש ויקרא, בפרשת קדושים, מצווה התורה שלא לאכול מפריה של נטיעה חדשה, עד שזו מגיעה לגיל 4:

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָה. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

חכמי ההלכה מוציאים מתוך פרשה זו כמה הגדרות הלכתיות. אם אדם נוטע עץ חדש בארץ ישראל הוא אינו יכול לאכול את פירותיו מיד. בשלשת השנים הראשונות של הנטיעה, פרי העץ מכונה "ערלה" והוא אסור באכילה. בשנה הרביעית, הפרי מוגדר "נטע רבעי" ויש לו קדושה מסוימת. בשנה החמישית, הפירות מותרים לאכילה ללא תנאים מיוחדים (לאחר הפרשת תרומות ומעשרות, כמובן).

הלכות אלו מעלות שתי שאלות: מתי הוא יום ההולדת של האילן, ומתי הוא יום ההולדת של הפרי.

שאלה ראשונה היא, מתי יום ההולדת של האילן? האם לכל אילן יום הולדת משלו, היום שבו הוא ניטע? התשובה היא שלא. לכל האילנות יום הולדת אחד. אולם, למרות שראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט, "יום ההולדת לאילנות" הוא ראש השנה הרגיל שלנו, כלומר א' תשרי, הנחשב בהלכה "ראש השנה לשנים ולנטיעות". מבחינה הלכתית, המשמעות של קביעה זו היא שאילן שניטע זמן מה לפני ראש השנה, נחשב בן שנה בא' תשרי, למרות שעבר רק זמן קצר מרגע נטיעתו.       

שאלה שניה היא מתי הוא יום ההולדת של הפרי. אם יש לנו עץ שעשה יום הולדת שלש בראש השנה הרגיל שלנו (א' תשרי) אך באותו הזמן, היו עליו כבר פירות. האם פירות אלו נחשבים כפירות שנה שלישית או כפירות שנה רביעית? כאן נכנס ט"ו בשבט לתמונה. להלכה, הולכים אחר רגע החנטה של הפירות, כלומר רגע אחרי הפרית הפרח, כאשר הוא נובל וניתן לראות פרי קטן מתחיל לצאת. פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט, נחשבים שייכים לשנה שהייתה, כלומר, אם אנחנו עכשיו בשנת תשפ"ד בלוח העברי, כל הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט שייכים מבחינה הלכתית לשנת תשפ"ג. רק הפירות שיחנטו אחרי ט"ו בשבט, שייכים לשנת תשפ"ד, שהתחילה בא' תשרי. כך שלמעשה, ט"ו בשבט אינו ראש השנה לאילנות עצמם אלא לפירות האילן.

כמה וכמה ראשי שנה

ועכשיו, אחרי שהבהרנו את הנתונים היבשים, נחזור לגוף העניין: מדוע המסורת היהודית לא מסתפקת בקביעת השנה הרגילה אלא מתווה גם שנה מיוחדת עבור פירות האילן?

במסורת היהודית, התפקיד של ארגון הזמן שמור לחכמי ההלכה. אחד התפקידים המרכזיים של ההלכה הוא ארגון מערכת הזמנים שבתוכה פועל האדם.

הייחודיות של המסורת ההלכתית היהודית, בהקשר זה, היא הרגישות המורכבת שלה. בהלכה, אין ראש השנה אחד ויחיד אלא יש 4 ראשי שנים. הזכרנו שניים מהם: ראש השנה שכולנו מכירים, זה של א' תשרי, וראש השנה לאילנות, בט"ו בשבט. אך הם לא היחידים. המשנה בתחילת מסכת ראש השנה מציינת 4 נקודות זמן שונות במעגל השנה, שנחשבות נקודות התחלה כלפי נושאים שונים:

אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם:

בְּאֶחָד בְּנִיסָן – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.

בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.

בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.

בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ.

מעגל השנה, כאמור, אינו מתחיל ואינו נגמר באף אחת מנקודות אלו. הזמן ממשיך לזרום באותו קצב בדיוק כל הזמן ואינו עוצר לרגע. האדם – הוא זה שנותן ציונים בתוך השטף האינסופי של הזמן ומבחין בין הזמן שבו האילנות מתחילים שוב ללבלב, הזמן שבו חיות הבית ממליטות את ולדותיהם, הזמן שבו מגיעה השלכת והאדם נאסף אל ביתו, והזמן שבו חוזרת השמש לחמם את הארץ והאביב מפציע בכל עוזו.

במסורת היהודית, המסגרת של ההלכה היא זו שמעצבת ומשמרת הבחנות אלו ונותנת להם תוקף ממשי בחיי היומיום של האדם. כשאנו מציינים את יום ט"ו בשבט, וזוכרים שזהו הזמן שבו האילנות מתחילים ללבלב, אנו נותנים משמעות לזרם הבלתי פוסק של הזמן, וזורקים עוגן בשטף האינסופי של הקיום.