הפסיכיאטר ניצול השואה שלימד - אמרו "כן" לחיים למרות הכול

מה מחזיק אדם בחיים אחרי שלוקחים ממנו את כל מה שהיה לו, אפילו את שמו? מעבר להישרדות הפיזית, שגם היא הייתה כמעט בלתי אפשרית במחנות הריכוז וההשמדה הנאציים בזמן מלחמת העולם השנייה, השאלה הגדולה היא – מה נתן לאלו שניצלו את כוחות הנפש להמשיך ולשרוד? איך נערים, לפעמים ילדים, הצליחו להחזיק מעמד במשך שנים של סבל ועינויים במחנות המוות, ולאחר מכן הקימו משפחה, בנו קריירה וניהלו חיים (כמעט) נורמליים?

בתוך תהיות אלה של השנים לאחר המלחמה, יצא לאור אחד הספרים המשפיעים ביותר בתחום החיפוש אחר משמעות הקיום האנושי. את הספר "האדם מחפש משמעות" חיבר ניצול מחנות הריכוז וההשמדה טרזינשטאט, דכאו ואושוויץ, הפסיכיאטר ויקטור פרנקל, שעבר, כמו כל מי שהיה לצדו, חוויות פיזיות ומנטליות נוראות בעת שהותו במחנות.

בספרו הוא מסביר כיצד הצליח לשמור על שפיותו בתוך הסיטואציה הבלתי נתפסת. ביסודו של דבר האמין פרנקל, כי הנפש היא המקום שבו יש לנו חופש מוחלט, ואיש אינו לכבול אותה. על אף החשיפה לשפל הגדול ביותר שידעה האנושות, פרנקל לא רק שמר על אמונתו באדם באשר הוא אדם, אלא אף פיתח את הלוגותרפיה – אסכולה בתחום הפסיכיאטריה החיובית, שנועדה לסייע לכל אדם להגיע לאושר מתוך התבוננות על הפוטנציאל החיובי שלו. הלוגותרפיה עוסקת ב"משמעות" שבני האדם מחפשים - מה נותן להם את תחושת הסיפוק והערך הפנימי בכל תחום בחייהם. הטיפול בלוגותרפיה, טוען פרנקל, מסייע להתמודד באופן מקדם ומועיל יותר גם עם נסיבות חיים קשות, להצביע על עיוותי תפיסה וחשיבה ולשנות אותם, כך שאדם יוכל לקחת אחריות על הבחירות שלו, להחזיר את תחושת השליטה לידיים ולשפר את הרווחה הנפשית. הלוגותרפיה רואה בקבלת עול אחריות את עצם מהותו של קיום האדם.

עטיפת הספר "האדם מחפש משמעות" מאת ויקטור פרנקל

מתוך הספר: "מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים. צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא הייתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים, אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו. צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור - אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה."

במחנות, פרנקל מצא את עצמו לבד בעולם, לאחר שהוריו ואשתו נרצחו בתאי הגזים. למעשה, פרט לאחות אחת, כל בני משפחתו נספו במחנות. כיצד אדם כזה, שאיבד את כל מה שהיה לו, שסבל ברעב ובקור בסביבה אכזרית ועם מתח תמידי מתי יגיע סופו, איך אדם כזה יכול היה למצוא טעם בחיים ולהיאבק עליהם?

הפילוסוף ניטשה, שאותו מרבה פרנקל לצטט, אמר: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". על פי פרנקל, כדי לרצות לחיות, האדם זקוק למשהו שבעבורו כדאי לחיות, ולכן גם בגיהינום של השואה, היה הכרחי למצוא סיבה ומטרה שבשבילה כדאי לחיות, על מנת להצליח לעמוד בנסיבות הבלתי אפשריות של הקיום הפיזי באותם שנים.

הנה כמה ציטוטים נבחרים מתוך הספר המדהים הזה, קריאת חובה לכל אדם באשר הוא אדם:

על אהבה – "האמת שהאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם... האדם נושע על ידי האהבה ובאהבה. נוכחתי לדעת כי אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה עדיין מסוגל לדעת טעם של אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו".

"אדם המכיר באחריותו לנפש אחרת המצפה לו באהבה, לעולם לא יהיה מסוגל להתאבד".

על אחריות, בחירה וחירות – "ניסיון חיי המחנה מורה לנו כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. אפשר היה לגבור על האפטיה, לדכא את הרגיזות, ולשמור על שארית של חירות רוחנית של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של עקה נפשית וגופנית".

"אנחנו שחיינו במחנות ריכוז זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה, אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש - לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו, ותמיד היו הזדמנויות לבחירה... יכול אדם לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז, גם בתנאים הקשים ביותר, ואפשר שיישכח את הדרת כבודו וייהפך לחיה".

על אמונה - "התעניינותם של האסירים בענייני דת - ככל שהתפתחה - הייתה כנה מאד, וקשה לשער התעניינות כנה ממנה. עומקה ועוצמתה של האמונה הדתית הפתיעו והפעימו לא אחת אסירים חדשים. רושם עז ביותר עשו תפילות מאולתרות, תפילת היחיד או תפילה בציבור - שנערכו בפינה של צריף או בחשכת משאית הבקר הנעולה, שבה הוחזרנו ממקום העבודה הרחוק, עייפים, רעבים וקפואים".

"יום אחד, כמה ימים לאחר השחרור, הייתי מהלך בין נאות דשא מלבלבים אל עבר העיירה הקרובה למחנה... עמדתי על עומדי, הסתכלתי סביב, נשאתי עיני אל השמיים - ואחר כרעתי על ברכיי. באותו רגע לא ידעתי הרבה על עצמי ועל העולם - רק פסוק אחד היה מהדהד ברוחי, פסוק אחד ויחיד: 'מן המיצר קראתיך יה, ענני במרחביה'. (זהו פסוק מתהילים, פרק קיח, ה. ד.ש.) לא אזכור עוד, כמה זמן כרעתי ברך ושיננתי פסוק זה, אך יודע אני, כי ביום ההוא, בשעה ההיא, החלו חיי החדשים. צעד צעד הלכתי קדימה עד כי שבתי והייתי יצור אנוש."