מי הייתה אשת המילואימניק הראשונה?

מאז תחילת המלחמה נתונה הערכתה ואהדתה של החברה הישראלית ללוחמים שמסכנים את חייהם ברצועת עזה ובצפון. למעלה משלושה חודשים שחיילות וחיילים רבים מגויסים, ישנים באוהלים ובבוץ, ונותנים מעצמם בשביל להחזיר את הבטחון לכולם. אולם לצד אנשי הצבא והמילואים, ישנם גם נשים ואנשים רבים, שאמנם לא לובשים מדים, אבל מתמודדים עם אתגרים יומיומיים רבים וקשים שהטילה עליהם התקופה הזאת. הורים חרדים ודואגים, שמתאמצים לתת גיבוי לבניהם המשרתים בצבא למרות הדאגה הרבה. מורים לילדים, שעליהם לתווך לכיתה את המציאות הלא הגיונית שמתחוללת שם בחוץ. נשות המילואימניקים, ששותפן נעדר מהבית כבר תקופה ארוכה, ועליהן לנהל את הבית והילדים בלי אבא. כל אלה ראויים להערכה עצומה על עשייתם – גם אם היא פחות נראית לעין. כך אפשר ללמוד גם מהפרשה שאנו קוראים השבוע.

משה רבנו מוביל את בני ישראל ביציאה ממצרים, ביד חזקה ובזרוע נטויה. אחרי ההתייצבות מול פרעה, המכות שניחתו על המצרים, קריעת ים סוף, והמלחמה בעמלק, מתקרב העם בהנהגת משה אל הר סיני לקבל את התורה – רגע השיא במסעם של בני ישראל ובמסעו של משה בפרט. בדרך לשם באים לקראתו חתנו יתרו, אשתו ציפורה, ושני בניהם, גרשום ואליעזר – אותם הוא לא ראה זמן רב. את הרגע המרגש הזה מספרת התורה במילים הבאות:

"וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת־צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ ..." (שמות פרק יח פסוק ב-ג)

המפרשים מסבירים שהמילה "שִׁלּוּחֶיהָ" מתייחסת לכך שמשה שילח אותה בחזרה לבית אביה כשהוא נאלץ לשוב למצרים. המפרשים גם מצביעים על העובדה שהפסוק אומר "שְׁנֵי בָנֶיהָ" (וזה חוזר על עצמו גם בהמשך), למרות שכמעט בכל מקום בתורה נאמר "בניו" אחרי האבא. התורה מדגישה כאן שאלו שני בניה של צפורה, אולי מפני שהיא זו שגידלה אותם לבדה, בזמן שמשה עסק בענייני ציבור. גם התזכורת של "שִׁלּוּחֶיהָ" נועדה אולי להעביר את אותו המסר, לפיו לא הייתה לה תמיכה מצד בן זוגה בכל התקופה הזו. למרות שאנו עומדים בפני רגע השיא בסיפור מנהיגותו של משה, וכל הפוקוס עליו, התורה לא שוכחת לציין ולהזכיר גם את הגיבורה הנוספת של הסיפור, זאת שפחות נגלית לעין.

גם משמות הבנים אפשר ללמוד את המשך הרעיון הזה:

"ְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה"

שמות אלה לכאורה קשורים בחייו של משה רבנו. משה הוא זה שהיה "גר שם", בארץ מדין, רחוק מעמו במצרים. הוא גם זה שניצל מחרב פרעה, שרצה להרוג אותו אחרי שמשה הרג את השוטר המצרי שהתעלל באחד מאחיו. אף על פי כן, גם שמות אלה קשורים לציפורה בעקיפין, על פי המדרש הבא, המספר שכשבא משה ליתרו, הוא כלא אותו עשר שנים, בלא מזון ובלא שתיה, מפני ששמע שהוא נמלט מפרעה, ולא רצה להסתבך. ציפורה הביאה למשה מזון ושתייה בסתר, וכך זה נגמר:

"ויהי מקץ עשר שנים אמרה צפורה לאביה: נשלח ונראה אם מת הוא או חי, ואביה לא ידע כי היא כלכלתו, ויען רעואל: הנהיה כדבר הזה להיעצר גבר עשר שנים, ולא יאכל, ויחיה? ותען צפורה לאמור: הלא שמעת כי א-להי העברים גדול ונורא הוא, ומפליא להם בכל עת, וישלח אל הבור, ויוציאוהו, ויגלחוהו, ויאכל לחם"

כלומר סיפור גרותו של משה והצלתו מחרב פרעה גם הם קשורים דווקא במעשיה של ציפורה ובאומץ לבה. גם ברגע השיא של מפעל חייו של משה, הגיבור הראשי, שהוציא את בני ישראל ממצרים ובקרוב יוריד להם את התורה מן השמים – גם אז לא שוכחת התורה להזכיר לנו את הנפשות הפועלות מאחורי הקלעים, ואת מעשיהן החשובים.