בחזרה לשדות: חקלאי העוטף מתחילים מחדש

"המציאות לא פשוטה, בלשון המעטה, אבל האמת היא שזה רק נותן לנו תמריץ לעבד את האדמה ולהפריח מחדש את חבל הארץ היפהפה שלנו", מבהיר אבי מרקוביץ', המשמש כאחראי תחום המים בגדש רעים החולש על פני שטחים נרחבים בעוטף.

מרקוביץ', או כפי שהוא מכונה 'מרקו', הוא אדם אופטימי, למרות הכל. אולי ככה זה קיבוצניקים. לפני 37 שנים הגיע לקיבוץ רעים מהעיר הגדולה, תל-אביב. "מה הוביל אותי בזמנו לקיבוץ? שילוב של טבע פתוח וקהילה מיוחדת של אנשים מדהימים", הוא מספר. "חיפשתי משהו שונה מהחוויה האורבנית, חיים שקטים ואפשרות להשקיע בחקלאות ולעבד את האדמה. את כל אלו מצאתי בעוטף".

אבי מרקוביץ'

מאז ועד היום הוא, כאמור, חבר בגדש רעים, שותפות חקלאית המשותפת לקיבוצים רעים, חולית ורביבים. הוא וחבריו החקלאים מעבדים במשך השנים 35 אלף דונם בכל מרחב הנגב. תמצאו אצלם תפוחי אדמה, בוטנים, גזר, בצל, חיטה, חמניות ועוד.

כמו כולם, גם אצלו הכל השתנה ב-7 באוקטובר. "באותו היום לא הייתי בקיבוץ", הוא נזכר. "אבל כמה מילדיי היו כאן. זה היה גיהנום עלי אדמות. שלי מרחוק ושלהם בשעות שבהם נלחמו על דלת הממ"ד. במזל הם ניצלו, להגיד שהם 'בסדר', זו כבר מילה גדולה. הם עברו חוויה שאי אפשר להתחיל לתאר אותה בכלל".

קיבוץ רעים וסביבתו היו אחד המוקדים המרכזיים במתקפת ה-7 באוקטובר. סמוך לקיבוץ התקיים פסטיבל הנובה שגבה חייהם של יותר מ-360 ישראלים. בתוך הקיבוץ עצמו התחולל קרב ארוך ועקוב מדם במשך יותר מ-24 שעות. כ-100 מחבלים חדרו לקיבוץ. הרגו חמישה תושבים וחטפו עוד חמישה.

יום לאחר המתקפה, פונו חברי הקיבוץ לאילת. לפני כמה שבועות עברו לדיור זמני בתל אביב. "המצב כמובן לא פשוט", אומר מרקוביץ. "בנוסף לקושי הברור ולאובדן, יש לנו גם הרבה מאוד שטחי חקלאות שאיבדנו. למשל בחולית. הנזק שלנו גדול מאוד. רובם בשל עשרות הטנקים שנאלצו לעלות על השדות לכיוון הרצועה. האמת, חוץ מלבכות, לא נותר לנו הרבה".

איך ממשיכים לעבוד ככה?   

"אי אפשר לעצור את העבודה. אנחנו חייבים לעבד את האדמות שלנו עד לגדר. גם בתוך מצב המלחמה אני נמצא בעוטף 99% מהזמן כי צריך להמשיך לעבוד. זה הדבר היחיד שיוכל לתת חזון אמיתי לאנשים שחיים כאן. מבחינתנו החקלאות היא גם סוג של תרפיה ואפשרות להיות עסוקים בעשייה ולא לצלול למחשבות".

המדינה עוזרת?

"קיבלנו סיוע כספי בסך 5,000 ש''ח מביטוח לאומי. ברור שמשהו חייב להשתנות כדי שהאמון ישוב".

"אחריות על תזונת אזרחי ישראל"

כמו מרקוביץ, גם אריאל אטלי עובד בגדש. מזה שני עשורי הוא מגדל תפוחי אדמה, יחד עם כ-30 עובדים שהפכו עבורו למשפחה.

"אנחנו מאוד גאים במה שאנחנו עושים. חקלאות מטבעה היא ענף תנודתי ומאתגר, אבל אנחנו לא מתבכיינים".

ובכל זאת, המצב החדש מדאיג מבחינתו. "חלק מהשטחים שלנו בגדש ממש סמוכים לגדר והפכו לשטח צבאי סגור מפרוץ המלחמה. הצלחנו לעבוד ולטפל בחלקם, אבל עדיין ישנם נזקים גדולים ועוד לא ברור מה יהיה. צריך להבין, כשנוטשים חלקה שיש בה גידול, מעבר לכאב הכספי, זה שיברון לב, שהמשמעות שלה מגיעה בסופו של דבר לצלחת של כולנו ולמחסור בפירות וירקות".

הצלחתם להציל חלק מהיבול?

"במקומות שהתאפשר להגיע אליהם בימים הראשונים, הצלחנו לתפעל למרות הכל. לשמחתנו, אפשר להגיד שכיום למרות שהמלחמה נמשכת, חזרנו לעבוד במתכונת כמעט מלאה. אנחנו מבינים שאין לנו ברירה אחרת, שכן במסגרת העבודה שלנו ואנחנו אחראים על הביטחון התזונתי של מדינת ישראל".

העוטף ישוב לפרוח?

"אין לנו ספק בכך. ברור שיהיו אנשים שיחשבו פעמיים לפני שיחזרו, אבל לטווח הארוך, אין לנו ספק שהמכה שחטפנו רק תיתן תמריץ גדול יותר לעבוד את האדמה ולהפריח את הארץ שלנו. אנחנו מקווים שהעוטף ישוב לפרוח ולבסס את עצמו כאזור שקט ומשגשג. כולנו מייחלים לכך".