"תמיד ידענו שנרצה יום אחד לחיות בישראל"

למרות מלחמת חרבות ברזל המתמשכת, זרם העולים לישראל ממשיך להגיע. לפי נתוני הסוכנות היהודית, במהלך החודשים ינואר עד אוגוסט השנה הגיעו לשערי הארץ למעלה מ-23 אלף עולים חדשים. אמנם מדובר בירידה ניכרת בשיעור של 42 אחוזים ביחס לתקופה המקבילה אשתקד, אולם הצפי הוא כי עם המשך הסטטוס-קוו והתגברות האיסלאמיזציה השוטפת את יבשת אירופה וארצות-הברית, מספר זה עתיד לעלות בשנים הקרובות באופן משמעותי.

משפחת באואר, מהעיר פילדלפיה שבמדינת פנסילבניה בארצות-הברית, הם דוגמה לעולים מהמערב שבחרו לעשות את הצעד המשמעותי דווקא בימים אלה. האב דני הינו מטפל המתמחה בייעוץ זוגי ומשפחתי, בדגש על בני נוער. האם זהבה היא מורה לאנגלית באולפנת אוריה שבגוש-עציון. השניים עלו לישראל עם שלושת ילדיהם – יאיר (6), שלו (4) וליאת (1) בסיוע ארגון "נפש בנפש" ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF ארה"ב.

"מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו תמיד ידענו שנרצה יום אחד לחיות בישראל", מספר דני בראיון מיוחד עבור VLU, שבועות בודדים לאחר שהמשפחה השלימה את המעבר המיוחל ארצה. "כשהתחתנו, זהבה ואני בנינו לעצמנו תכנית לפיה תוך עשר שנים נעלה לישראל. בשנה השמינית לחתונה המלחמה התחילה. האמת, מהרגע הראשון הרגשנו יותר מדי רחוקים מכל המצב, ושאין מספיק אנשים בקהילה שלנו שמוטרדים ממה שמתרחש בישראל. אוסיף לכך את העובדה שגיסי נקרא לשירות מילואים, יחד עם לא פחות מ-12 דודים שלנו. זה היה ממש הקש ששבר את גב הגמל. הבנו שזה הזמן הנכון להגיע לישראל, וחשוב מכל – להיות מעורבים בסיפור הקסום של מדינת היהודים".

ספר לנו על רגע הנחיתה כאן.

"האמת שהייתה לנו טיסה די קשה. לאורך כל הטיסה לא עצמנו עין, כך שהיינו מאוד עייפים. אבל ברגע שהמטוס נחת, הכול התחלף והרגשנו בתוך קסם אחד גדול. משפחה וחברים כבר חיכו לנו בשדה התעופה עם שלטים ובלונים. הרגשנו כאילו אנחנו בגן עדן".

ובכל זאת, להגיע לישראל בעיצומה של מלחמה. לא מלחיץ?

"מדינת ישראל היא המולדת של העם היהודי. ההיסטוריה מוכיחה כי זהו המקום היחיד בעולם בו אנחנו יכולים להרגיש מוגנים כעם. כמובן שזה מפחיד להגיע לכאן בזמן מלחמה. הידיעה שלילדים שלי תהיה יום אחד את הזכות להגן על העם שלנו ולהיות חלק מצבא ההגנה לישראל, גורמת לנו לגאווה גדולה, אבל בו זמנית גם לחשש. ואחרי שאמרתי את זה, הבנו מאז שפרצה המלחמה שאנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו להימנע מלעשות את הצעד הזה. בסופו של יום, בין אם נרצה או לא, אנחנו שייכים לכאן. הרי אנחנו עם ששרד את השואה, הגיע לכאן והקים מדינה לתפארת עם יהודים שברחו ממדינות שונות בהן חיו תחת איום מתמשך. התוצאה היא מופלאה. הוקמה כאן המדינה המדהימה ביותר".

ספרו על ההתאקלמות כאן.

"נחתנו בישראל בקיץ האחרון, ב-22 באוגוסט, בעזרת ארגון 'נפש בנפש'. האנשים שלהם היו מאוד מועילים יחד עם אנשי המועצה המקומית באפרת, שתמכו בנו בצורה יוצאת דופן כבר מהרגע הראשון. כמובן שישנם אתגרים, כמו מחסום השפה למשל. זהבה ואני מדברים עברית, בעוד הילדים צריכים עדיין לעבור דרך, אבל לשמחתי בורכנו במשפחה וחברים שמדריכים אותנו במסע הזה, צעד אחר צעד.

"עם יד על הלב, מילים לא יכולות לתאר את ההרגשה להגיע לכאן ולעשות עלייה. אני יכול לספר שביום שנחתנו כאן, לא הפסקתי לבכות. אלו היו כמובן דמעות של שמחה והתרגשות גדולה, ההבנה שחזרנו לארץ אבותינו והזכות לבסס כאן חיים חדשים יחד עם משפחתי, היא בגדר התגשמות הנבואות התנכ"יות, כמו גם הזכות להתאחד עם בני המשפחה שכבר נמצאים כאן זוהי מתנה גדולה.

"בכלל, עצם האפשרות לגדל כאן ילדינו היא חלום שמתגשם. לצאת מהכיתה ולהגיע למקום אותו כבש יהושע, זה לא משהו שאפשר לשחזר בפילדלפיה".

בחרתם להגיע ללב ההתיישבות. עד כמה זה מיוחד עבורכם?

"מצאנו באפרת ובקהילה המיוחדת כאן, הרבה מאוד מהערכים שאנחנו מאמינים בהם. בעיקר אהבנו את הדגש שמושם כאן על עצם היותנו יהודים מאשר ההתעסקות בפרט. בקהילה הוותיקה בארצות הברית ממנה הגענו, היעד המרכזי הוא להתקבל לקולג' יוקרתי אחרי התיכון. בהשוואה לשם, בני גילם בישראל ממוקדים בהיכן ישרתו בצבא העם. זוהי מהות כל ההבדל, שכן הנוער בישראל לומד להיות הרבה יותר אחראי ועצמאי. אני לא יודע אם זהו המצב בכל הארץ, אבל ביחס לשכונה והקהילה בה נטמענו, אנחנו מרגישים זאת כמעט בכל בית. בכלל, קבלת הפנים שקיבלנו כאן היא משהו שלא חווינו מעולם. לאורך כל החודשיים הראשונים כאן, לא בישלנו לעצמנו את ארוחות השבת, מהסיבה הפשוטה שלא הפסקנו לקבל אוכל משכנים. זה היה מרגש ברמות".

מה נאחל לכם?

"בשלב ראשון המטרות שלנו הן להסתכל לטווח הקצר שבוע אחר שבוע. בהסתכלות רחבה יותר, אנחנו שואפים להיטמע כאן ולהיות חלק בלתי נפרד מהקהילה. מקווים שילדינו יוכלו להרגיש בהקדם בנוחות, ולהרגיש 'כישראלים' לכל דבר".