הומניזם ואנטישמיות מסתדרים יפה ביחד – וזו לא תופעה חדשה

מהיום בו עגנו הספרדים על חופי יבשת אמריקה, מעט אחרי שהם "גילו" יבשת "חדשה" – מלאה בילידים שקדמו להם – הם החלו במסע לשלילת זכויותיהם, ניצולם הכלכלי, דחיקת רגליהם ושעבודם של תושבי היבשת, ובמיסיון דתי בשליחות האפיפיור. אחד הקולות האמיצים והביקורתיים בספרד באותם ימים היה הספרדי פרנסיסקו דה ויטוריה (1546-1485), נזיר דומיניקני ופרופסור לתיאולוגיה, שהתנגד לעוולות הללו, גם אם הן נעשות נגד ילידים המסרבים לקבל את הדת הנוצרית:

"גם אם האינדיאנים התבשרו על דבר האמונה [הנוצרית] באופן סביר ומספק וסרבו לקבל אותה, גם אז אין בכך כדי להצדיק פתיחה במלחמה נגדם ושוד רכושם [...] כוונה כנה תגרום לאלה הנמצאים מחוץ לדת הנוצרית לרצות להיות מובלים אל האמונה המושלמת. יש לפעול בדרכי שכנוע ולא באמצעים כוחניים. כי מי שיפעלו אחרת וירצו בחסות הכוח להרחיקם מהפולחנים הנהוגים אצלם מקדמת דנן, ישרת את עניינם יותר מאשר את רצון האל".

ביקורת זו נגד הרשויות, שכללה גם התנגדות לשעבוד והניצול, ועמידה על כך שגם לזרים הנכבשים יש זכויות, נחשבת אמיצה ונאורה לזמנה. לפיכך מוזר לגלות, שאותו אדם עצמו היה נגוע בדעות קדומות בכל הנוגע למיעוטים החיים בארצו. את היהודים והמוסלמים הגדיר בתור "האויבים הנצחיים של הדת הנוצרית", ואת היהודים בפרט ראה כטיפוסים חומרניים במהותם, הסוגדים לעולם החומר. הוא ראה בהם מי שמתנגדים לשלטונו של ישו, רק בגלל שהם כבולים לצורת החשיבה היהודית והחומרנית שלהם.

על פי הספר 'ארסמוס והיהודים', ספר חדש מאת נתן רון, חוקר ומתרגם מאוניברסיטת חיפה, שניות זו של נאורות חלוצית לצד דעות קדומות, אפיינה את התקופה ההיא. הדמות הראשית של הספר, ארסמוס מרוטרדם (1466-1536), לקתה באותה שניות, ובחריפות יתרה.

"אומה מורדת", "רצחנית", "גזע חסר בושה", "אנשים המתכנסים בבתי כנסיות כדי לנאץ נוצרים בצוותא" – אלה מקצת הביטויים בהם השתמש ארסמוס נגד היהודים. הדבר מעורר אי נוחות, מפני שארסמוס נחשב לאחת הדמויות החשובות והמשפיעות בתולדות הפילוסופיה והנאורות. הוא האיש שכונה "נסיך ההומניסטים", וזה שהוכתר בתואר הוגה הדעות הכי חשוב במאה שלו, המאה של הרנסנס ועליית ההומניזם, בזכות שאיפתו לבסס תורה העומדת על כבוד האדם, חירות הפרט, בחירה חופשית, ותבונה רציונלית. חיבורו "בשבח הטיפשות" נלמד עד היום כאחת מיצירות המופת של ביקורת חברתית. מדובר בסאטירה נוקבת ומושחזת הרואה אל תוך תחלואי החברה בת זמנו, ורלבנטית אף לימינו. אולם האדם שהצליח לראות בבהירות את פגמיו של העולם שסביבו, לא יכל לראות אל תוך נגעי עצמו. זה שקרא לפעול לאור התבונה, לא יכל לשרש מקרבו את הדעות הקדומות שאחזו בנפשו. "העולם הזה, אותו אנו חולקים, הוא מקום מולדתם של כל בני האדם", הייתה אחת ההצהרות של האיש הזה, שהתייחס בשוויון נפש לגירושים האכזריים של יהודים מספרד ומצרפת.

את הטענה לפיה הטינה של ארסמוס כלפי היהודים התבססה על מניעים דתיים־נוצריים גרידא, שולל המחבר. הוא מראה כי ארסמוס שמר על אותו יחס עוין גם כלפי יהודים שהמירו את דתם לנצרות, ואף אם נעשו נוצרים נאמנים ומסורים. את יוהאנס פפרקורן, יהודי מומר שעמד בלב פולמוס חריף בעולם הנוצרי, כינה ארסמוס "יהודי בתחפושת", "יהודי למחצה", וכן טען כי "אילו אפשר היה לפתוח אותו, היית מוצא בחזהו לא יהודי אחד אלא שש מאות". ברוח דומה התייחס גם למומרים אחרים, שאת אחד מהם כינה: 'יהודי על פי גזעו ונוצרי באמונתו'. מהתבטאויות אלה עולה כי הוא ראה ביהודים גזע, שגם המרת דת לא תוכל לשנות, ובכך הטרים את האנטישמיות המודרנית, המבוססת על אידאולוגיה גזענית. מחבר הספר מסביר כי בשל השפעתו הרבה של ארסמוס בתולדות הנאורות, והחשיבות של כתביו, יש לשער – אם כי לא ניתן למדוד זאת – שגישתו תרמה את חלקה ליצירת המצע שבבסיס האנטישמיות המודרנית.

את ארסמוס ומרבית בני דורו מנגיד המחבר לדמות בולטת אחרת מאותה תקופה – יוהנס רויכלין (1455-1522). מדובר באדם הכי קרוב לדמות "חסיד אומות העולם" שאפשר לדמיין, בדמות אינטלקטואל נוצרי. "היהודי הוא יציר האל בדיוק כמוני", הוא נאה דרש, וגם היה נאה מקיים. שלא כמו ארסמוס שהתייחס באדישות  ולעיתים אף באהדה לגירוש יהודים מארצות נוצריות, הביע רויכלין התנגדות נחרצת למעשים אלה. כששריפת התלמוד קיבלה את ברכתו של הקיסר, היה רויכלין בדעת המיעוט שהתנגד לה, והתייצב לצד הסובלנות הדתית במשך פולמוס חריף שנקרא "מלחמת הספרים". הוא אף אהב עברית ולמד אותה ביסודיות, ומצא לעצמו מורים מקרב היהודים, אליהם התייחס מתוך חיבה וידידות. היו עוד מבני דורו שראו את העברית כשפה קדושה וחשובה, אך לרוב הם לא העניקו יחס של כבוד לעם אליו היא שייכת. רויכלין הציג מופת של הומניסט, שהצליח להתגבר גם על דעות קדומות שהיו מושרשות עמוק בקרב בני דורו ומורשתו הדתית.

העובדה שהומניזם ונאורות יכולים לחיות בכפיפה אחת עם אנטישמיות כבר לא מפתיעה. העובדה שאלה המטיפים לחשיבה ביקורתית לא בהכרח מפנים אותה כלפי עצמם ביחס ליהודים, כבר לא מזעזעת את אמות הספים. כשפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קורנל הצהיר כי הוא "נרגש" מהטבח שביצע חמאס בישראל, רבים התמלאו זעזוע, אך מעטים נתקפו תדהמה. כשהעומדות בראשי המוסדות החשובים להשכלה גבוהה בארה"בישבו בסנאט באותו מופע מביך, בו התקשו להתחייב למען פעילות נחרצת נגד קריאות לג'נוסייד ביהודים, רבים נחרדו, אך לא רבים כל כך הופתעו. כבר התרגלנו, למרבה הצער, שגם השכלה ברמה גבוהה, אינה ערובה נגד דעות קדומות. הספר 'ארסמוס והיהודים' מוכיח שאין חדש תחת השמש, והומניזם אנטישמי הוא תופעה עם היסטוריה של מאות שנים.